לפני שלוש שנים הגיעה לעבודה שלי מניקוריסטית במטרה לפנק את בנות המקום לרגל יום האישה.
זו היתה מחווה נעימה מאד: שוקולדים ופרחים והוקרה לנשים על עצם היותן נשים.
במחשבה שניה הנחתי שזה ניסיון נוסף של התרבות הרוסית להנחיל לישראל משהו משלהם: כמו הסליבסטר הרוסי, נובי-גוד, שלא צלח במידה מלאה. כעת יום האישה מנסה להיתפש בתור המימונה ממוסקבה.
לעניינו- המחשבה על יום האישה הביאה אותי לתהיה באשר להתבטאויות שונות בתקשורת באשר לעצם קיומו של היום.
הפוסטים הנבחרים עבורך!
כתב מגל”צ פרסם העתקת מסך משיחת ווטסאפ עם פרופ’ עדה יונת שסירבה להכיר ביום חג על בסיס שונות ביולוגית. מן הצד השני עדי קיסר מחתה בתוקף על כך שיום האישה משמש חברות מסחריות. “הנחה על הקוסמטיקה עבור יום האישה” או “תחתונים בהנחה ליום האישה”
תגובות נוסף נרשמו ואוגדו מגברים ונשים, לרוב מהחלק השמאלני-סוציאל-מזוכיסטי של המפה הפוליטית.
למעשה, ניסיתי להבין איך קורה ש-‘יום האישה’ הפך להיות מוקצה מחמת פמיניזם אבל שבוע הגאווה הוא טאבו שכל מי שעומד כנגדו נחשב כהומופוב (או במקרה של סקעת- אוטוהומופוב).
מה היה קורה אם באותו מקום עבודה לכבוד שבוע הגאווה היו מזמינים קוסמטיקאית שתבצע טיפול פנים לכל הגייז במקום. או ששליח משווארמיה ימסור לאפות נוטפות עמבה עבור כל הלסביות. האם היה ניתן מתוך רצון טוב לפנות בישיבת הבוקר בקריאה נוסח- ‘כל מי שלהטב”ק שירים יד!’.
‘אתה הכי הומו כשאתה לובש קאסטרו’
מהצד השני חשבתי על מקרה אחר לפיו פרסומות משתמשות במשפטים כגון- ‘הכי אישה שיכולה להיות’- ‘כל מה שאישה רוצה’. ארית’ה פרנקלין שרה את you make me feel like a natural woman ופנינה רוזנבלום את -‘תמיד אישה’.
נכון שהכיוון ההופכי בא לידי ביטוי בשיר ‘לא לשחק עם לב של גבר’ של אייל גולן, אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אם על פי אותה קורלאציה היתה צריכה להיות פרסומת בסגנון של- ‘הכי גיי שאתה יכול להיות’, או שיר של זמרת ‘איתך אני מרגישה הכי לסבית שאפשר’.
כאן הדוגמאות צורמות. במחשבה ראשונה אולי מפני השימוש ב-‘הומו’ כקללה או ‘אתה כל כך גיי!’ כקריאת מיאוס כמו בשיר של קיטי פרי- You’re so gay and you don’t even like boys
אבל מן הצד השני גם הפניה לאישה כ-‘אישה!!’ נתפס כשוויניסטי ולא קביל לעומת הפניה לגבר בתור ‘אהלן גבר’.
פינקוושינג?
שבוע הגאווה כבר לא מתפקד כאירועי מחאה כנגד החוקים המפלים להטב”קים בארץ. מדובר ביום עצמאות לקהילה שהלכה קוממיות ממסתורי גן העצמאות אל לב ההגמוניה התל אביבית.
קהילה שחוגגת מתוך סיבה למסיבה, ואגב כך מביאה תיירים מכל העולם אל האירועים היקרים והאירועים הססגוניים. חג הגאווה ה-‘מסורתי’ מתקיים במלוא מחאתו בירושליים.
באשר ליום האישה, מדובר באירוע לזכר שביתת איגוד פועלות נשים שהתקיימה ב-1908. בחלוף הזמן האירוע הפך לחג הוקרה לפועלות היקרות של רוסיה הסובייטית ולבסוף השתרש כחג בין-לאומי של החלפת פרחים וקניות ראוותניות.
לדעתי יום האישה צריך להיחשב עדיין כיום ‘הנכבה’, יום זיכרון אשר ישמש תזכורת ואנדרטה למצב העגום בו נשים נמצאות היום חרף הקדמה וההתפתחויות החברתיות.
יום האישה הפך למעין יום של הוקרה כלפי הנשים, והשאלה היא- על שום מה ההוקרה?, האם צריכה להינתן הוקרה על המובן מאליו?
מה המשמעות החברתית שיש לכאורה לנשים ? ואם יש משמעות או פונקציה חברתית כזו (רביה, הנקה וכו’) האם יש טעם להנציח אותה שכן אותה המשמעות היא זו שקירקעה את הנשים בחברה מלכתחילה!
פודקאסט העשירייה
10 המנונים
מוזרים במיוחד
10 מילים שלא
נכנסו לעברית
10 פירושים מוזרים
לשמות של מדינות
10 מילים
שצריך להחזיר לעברית
להאזנה
ההבדל בין חג הגאווה ליום אישה נעוץ בכך שהקהילה הגאה זכתה לעצמאות שלה לפני שלושים שנה וקיבלה גושפנקה רשמית עם הכרזת העצמאות על ידי דנה אינטרנשיונל. המאבק בעיצומו, הדרך עוד נמשכת ויש עוד עבודה רבה.
נשים לעומת הלהטב”ק הסירו מעל עצמן כמעט כל חוק שאיים להגביל אותן. למשל, הנשים בכללותן זכו להישג חסר תקדים לפיו כל בכל מדינה עם בחירות דמוקרטיות אישה רשאית להצביע.
לכאורה הנשים שוות בפני החוק, אך המציאות אינה שווה בפניהן.
חג הגאווה התל אביבי מציין את כברת הדרך שנעשתה. יום האישה צריך לציין את אסון קו הגמר שמיד אחריו הגיעה תקרת הזכוכית.
