לפני עשרים שנים הדוגמן אביחי סבן הגיע לכותרות העיתונים כשסירב להסתפר עם גיוסו לצה”ל בגלל שעבד כדוגמן, והשיער שימש לו, כטענתו, מקור כוח. הבנתי את אביחי אז, וגם היום.
עבר הזמן, וכעת שיער של מישהו חוזר לכותרות (באמצע היתה נינט עם הקרחת, זוכרים?).
אבי גוטמן זעק ברשת על כך שחברת אל-על דרשה ממנו להסתפר, בסוף יום מיונים.
הסיפור של אבי גוטמן מאוד נגע לליבי. באופן מפתיע לא מדובר בעניין השיער (שגם אותי מעסיק ברך מאז שאני בן 8) אלא בגלל שגיליתי לתדהמתי (ושמחתי) שלמישהו איכפת מזמן מבוזבז של אנשים. אבי זעם על כך שביקשו ממנו להתספר רק בתום יום המיונים.
כנראה התרגלתי לצעוק לתוך חלל ריק, ושלאף אחד לא אכפת מהעוולות היומיומים שנעשות בארץ. אומנם אף אחד לא דרש ממני להסתפר (ושרד), אבל כן ספרתי יותר מעשרים מקרים בהם נדרשתי לקבץ מסמכים, להכין טסטים ולנסוע עד ממקומות מרוחקים רק כדי לגלות שהעבודה היא בשכר ששואף למינימום, או בתנאים של קבצן מבנגלדש.
זמן רב שאני מחפש להתקדם בתחום התקשורת והמדיה. במקרים רבים שיטת המצליח ומנסים לשכנע במהלך ראיון לעבוד בתור איש טלמרקטינג במקום איש שיווק (כי ברור לכולם שפרסום זה פרסום אפילו אם זה אדם אחד שמתקשר פיזית לכל לקוח בנפרד).
בסופו של דבר ובאופן עקבי אני נשבר ודורש לדעת סכומים ותנאים בסוף שיחת הטלפון הראשונה. אני לא יודע כמה פעמים אני דפקתי הזדמנויות טובות למשרות טובות בגלל תסמונת הנער שצעק זאב זאב.
יתר על כן, אם כבר עסקנו בדברים שאנשים יכולים או לא יכולים להביא איתם לעבודה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לספר על כך שאני דיסגרף, ולמרות זאת עבדתי שלוש שנים כמדריך במויזיאון לאומנות. העברתי סדנאות הרצתי על ציורים מבלי לדעת להבחין בפרספקטיבה ומשיכות מכחול. חשבתי שזה הניצחון שלי על כך שאותה דיסגרפיה מנעה ממני לקבל תעודת בגרות. בסופו של דבר המנהלת ‘תפסה אותי’ ודרשה שאצייר לה מפתח סול, רק כדי להטיח בפניי – ‘איך אתה מעז להגיע לכאן כל בוקר וללמד ילדים על אומנות אם אתה לא חייב לצייר קו ישר’. אחרי שלא הצלחתי לצייר ועמדתי על סף דמעות, המנהלת שלי אמרה לי- ‘איך מישהו כל כך חכם כמוך לא מסוגל לצייר שלושה קווים’.
למרות שיש לי שיער ארוך כבר שנים, לא באמת נדרשתי להסתפר. אבל כן נדרשתי לעקור מעצמי דברים מהותיים בהרבה.
