הילדים של שנות השמונים: קליפ המחווה שלא תשכחו

הילדים של שנות השמונים: קליפ המחווה שלא תשכחו

הילדים של שנות השמונים

 


אנחנו ילודותיים כי נולדנו בשנות השמונים.

נולדנו בימים של  תחילת אינתיפדה, לזריקות אטרופין.

הייתן נשים  עם חותלות, שנישאו לגברים משופמים,

קניתם דירות בקלות, בלי בגרות, והייתם הורים מסורים.

וכשהריתם אותנו באהבה, מתישהו בשנות השמונים,

ניסיתם למלא בכיסכם את מה, שהאינפלציה סיחררה.

 

כשגדלנו הייתה הארץ שרויה בפיגועים,

מזל שתמיד על מרקע הטלוויזיה ניחמתם-  ערוץ הילדים.

כשב-‘ששטוס’ בירכו המנחים- את הכיתות הזוכות,

אמרו הילדים האלה גאונים, אוטומט לדקוטורט!

וביוטיוב פניכם השמחות מוכיחות, שדיברתם מכל הלב,

וגם אנחנו האמנו שכל כך פשוט להפוך אויב לאוהב.

 

הבטחתם תלמד, תתמיד תשקיע,

הבטחתם תקרא- תצליח.

הבטחתם מימוש, הגשמה,

הכל זה רק עניין של אמונה.

הבטחתם תקווה!

 

אנחנו ילודתיים כי נולדנו, בשנות השמונים.

היום או שהולכים לעבוד בהייטק, או ללעוס אבנים.

בקרוב כבר יוכלו לתכנת אהבה, רק בסטורי יודעים לבכות

 

       גם אנחנו גברים

       וכן קצת נשיים.

ואנחנו חוסכים לתינוקות.

 

 

 

 

 

 

 

‘כי אם לא נוותר, ונשאף ליותר, אז נגשים מיליון חלומות,

כשהיינו קטנים לא אמרתם, לפעמים, צריך להרפות’.

אם הגזמנו, אז מה הסימן?, כי נמאס לנסות לייצר דיאלוג!

כי מי שלא  עושה איזה אקזיט  היום, צריך לראות פסיכולוג.

 

  כבר לא חולמים על יונה ולא על בית,

הממשלה בעצמה וולגארית

תודה שביקשתם לנסות,

לא ידעתם שיהיו השלכות,

 הבטחתם תקווה!.  

 

 

 

 

על פי- הילדים של חורף 73

מילים: שמואל הספרי

לחן: אורי וידיסלבסקי 

רגע לפני פרוץ הקורונה ראיינתי את טל מוסרי ואפרים סידון על הקריירה שלהם. טל מוסרי השתתף בלהקת חיל חינוך שביצעה את השיר, ואפרים סידון כתב פרודיה על פי אותו הטקסט. 

חשבתי בעצמי לכתוב משהו על הדור שבו אני גדלתי- דור ה-Y, מי הבטיח לנו מה, מה קרה בפועל ואת מי אנחנו מאשימים, אם בכלל. התשובה הייתה בגוף השאלה עצמה, ההורים שלנו שהיו ילדים בעצמם במלחמת יום כיפור לא הבטיחו לנו בהכרח עתיד נטול מלחמות, בעיקר בימים של פיגועי תופת. 

מי שלימד אותנו על העולם היו מנחי ערוץ הילדים שהבטיחו עתיד טוב יותר. אבל בהווה הנוכחי (או לפחות זה שקדם לקורונה), לדור שלנו ניתנה הזדמנות אדירה להילחם ולהיאבק על החלומות שלנו. 

בגיל שלושים ושתיים אחרי שויתרתי על העתיד כשחקן, למדתי תואר שני מהגיהנום ונשארתי שווה שכר מינימום. הבנתי שאף אחד, כנראה, לא יעסיק אותי במשרה מלאה עבור הזיכרון הצילומי שלי להסטוריה, תרבות, פוליטיקה עולמית, אירוויזיון, מחזאות או ספרות. הפכתי להיות עצמאי, והמציאות הכלכלית הישראלית שוב עשתה בי שמות. 

לכן חזרתי לשאלה המקורית, ובה עוסק השיר.

 

 

משתתפים:

פז פרל

דניאל חמלניק

ניסנה מולוק

שיר אלוני

לי ברק

מור דיעי חנני

קולות רקע: אהוביה אידלסון. 

 

 

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן