לא אחת יוצא לי לתהות האם אני אדם רע. ההחלטה שלי לצפות בגבעת ווטרשיפ, נבעה ככל הנראה מרשע קדום שטבוע בי.
ערב אחד ישבתי אצל זוג חברים בבית ועברנו על התפריט של נטפליקס. אחד החברים ראה את גבעת ווטרשיפ וסיפר כי בעבר יצא סרט מצוייר על פי הספר, ובתהליך השיווק השמיטו את הפרט שלא מדובר בסרט לילדים.
התברר כי מאות זאטוטים בריטיים צפו במופע אימים המונפש והצטלקו למשך שארית חייהם. עם זאת בחלק זה של הסיפור השמחה לאיד הפכה לרחמים, כי בכל זאת מדובר בילדים בריטים שגדלים במקום בלי שמש או מזון אכיל.
הסיפור- תחרות ריצה
‘גבעת ווטרשיפ’ מגוללת את סיפורה של קבוצת ארנבים שנמלטים מכר המרעה שלהם (שנהרס בידי בני אדם). הארנבים יוצאים למסע במטרה להקים בית וחברה חדשים. לאורך הרפתקאותיהם הם עוברים סכנות רבות וכמה נבלים ארנביים.
את הספר גבעת ווטרשיפ קראתי לפני כמה שנים. אני זוכר שהסתובבתי עם פתק בכיס ובו רשומים שמות הדמויות המבלבלות שנשמעות כאילו נלקחו מרשימת הנפשות ב-‘מעופפים הנועזים’. (אשבול, לוז, קיהר ורם-ראש)
הקריאה בספר הייתה הרבה פחות טראומטית מאשר הצפייה בסדרה.
ציורי הנוף, והשיחות בין ארנבים ריככו את האווירה הפוסט אפוקליפטית באופן שחיבר וניתק אותי מהקרב האבוד על החיים כאילו היה מדובר בבריחה מסוביבור. כאן טמון, לדעתי סוד הקסם של הרומן, הוא לא מאפשר לי להתקהות ומאלץ אותי להתמודד שוב ושוב עם המצוקה של הגיבורים.
באופן אישי קראתי את הרומן בתרגומו של יואב אבני שהפליא לתאר את ההווי הצבאי של ארנבים וגם יצר סוציאליקט (מעין ז’רגון) ארנבי עברי. עד היום אני עוצר את עצמי מלהשתמש בפועל ‘לסלפף’ או בכינוי הגנרי לכלי רכב מרעישים- ‘חוודודו’.
הסדרה של נטפליקס, בבימויו של נועם מורו הישראלי, התפתתה להתחקות אחר האווירה הקודרת והאפלה של גבעת ווטרשיפ. הבעיה היא שהאווירה האפילה השתלטה על הסדרה כפי שבני אדם השתלטו על מרחב המחייה המקורי של ארנבים.
הסדרה הפכה למעין זוועתון שמעמיס אסונות מרדפים אכזריות וחוסר חמלה ללא ריווח וללא הזדמנות להתרענן בין קטסטרופה אחת לאחרת. הcפקה אומנם הייתה אמביציוזית, והאנימציה הייתה שונה וייחודית, אך עם זאת התקשתי לנשום בין קטע מחריד לקטע מבעית. לא הייתה כמעט תקווה במהלך העלילה, ואני, בתור צופה כבר לא הייתי מסוגל להתמסר למה שהוצג על המסך.
