הספר שטוקהולם מאת נועה ידלין (והעונה הראשונה שהתבססה על פיו) הציגו חבורת בורגנים בגיל הזהב שנקלעו לפרשת העלמת גופה. התרחיש האבסורדי, מאלץ את הדמויות השונות להעריך את חייהן מחדש, לצאת מעורן, ולהגיע למעין מסקנה ש-‘חברות היא עניין מורכב, ואין גיל להרפתקאות’.

לפני העונה השניה הרגשתי שאני צוחק עם הדמויות על כך שהן שלומיאליות או שלמייזליות, חסרות מזל (כמו זוהרה שצולמה מקללת ניצול שואה, רגע אחרי שתפס לה בציצי), או מגושמות (הסצינות המצחיקות של הזזת הגופה).
בעונה השניה הרגשתי שצוחקים על הדמויות ולא איתן. הנפשות האהובות הפכו לניצבות בעלילת ‘מהומה רבה על לא דבר’.

הדמות של גרשי זומר הייתה חשודה מהרגע הראשון. באופן אישי לא הייתי מתקרב לאדם שטוען שהוא מכיר אותי אבל שמו לא מופיע בגוגל, איש עסקים מפוקפק שכל החיצים העלילתיים מופנים כלפיו, וכל המבע הקולנוע-טלוויזיוני- מציג אותו כמו ארכי-נבל מסרט של ג’יימס בונד.
גם בצפייה שניה, הרובד הטקסטואלי נשמע אומנם דו-משמעי, אבל כל המעטפת של הבימוי ההיצ’קוקי, גרמה לכל אותם טקסטים אמביוולנטיים שנשא גרשי זומר, להישמע כמו הכרזה חד משמעית של מאפיונר. דני סירקין עשה עבודה טובה מדי, לטעמי. אני אוהב שמטעים אותי כל עוד אני צופה.

בתור צופה לא הרגשתי שניתנה לי האפשרות לשקול בעצמי את מעשיו של גרשי- הם הונחו לפני בקערת קריסטל מהודרת.

בצפייה החוזרת של שתי העונות הרגשתי מחדש את הפער. בעונה הראשונה הזדהיתי עם הדמויות באופן שגרם לי להפנים את המסר על חשיבותה של לקיחת אחריות. בעונה השניה הרגשתי איך אני עובר מניפולציה, ולא המניפולציה של גרשי זומר. אלא בימוי מוקפד ומוצלח מדי שלא השאיר לי מקום לדמיון.
יתר על כן, אם יורשה לי, אבקש להדגיש כאן את תחושת העלבון הקל שהרגשתי בשם יהודה חרל”פ. אדם שמתואר בתור מגלומן שהוציא ספר כושל לאור. מעין אדפטציה לעלילת משנה מהרומן ‘שטוקהולם’ עליו הרחבתי בביקורת הקודמת. בקצרה, מדובר בסיפור מימון המונים להוצאת ספר עצמאית.

מצד אחד אני מבין את הכעס הספרותי על רבבות ספרי הביכורים שיוצאים לאור כל שנה. מצד שני, לא יכולתי שלא להיעלב באופן אישי: אני מתחזק אתר שעוסק בספרות, מקיים ראיונות ספרותיים, קורא למעלה ממאה רומנים בשנה והגשתי בחינוכית פודקאסט על קיצור תולדות הספרות. יש לי שלושה רומנים במגירה, ובכולם ערכתי ניסויים עספרותיים כפי שלא קראתי באף רומן. עד לימי הקורונה לא זקפתי לעצמי את הזכויות האלו. אבל כעת כאנשי תחום התרבות עולים על בריקדות, ואומרים בפה מלא ‘מגיע לי לחזור לבמה, או לחברת ההפקה או לחוזה בחברת הספרים’. אני עומד ומשתומם, כי גם אני מחזיק בראיות שאמורות לחבר בין הזהות למקצוע שלי, אבל מעולם לא שקלתי אפילו לחשוב כך בעצמי.

על כן, צרם לי האופן בו הוצג יהודה חרל”פ, אדם שאיבד את כל רכושו ועולמו, וכעת מתנחם בספר שהוציא לאור.