בשנה האחרונה נתקלתי במספר רב של מקרים בהם חברים או שותפים לקבוצות פייסבוק התפארו במקומות עבודה שמציעים עתודות ניהוליות, תקציבי ענק עתידיים ואופק רחב של הטבות והבטחות בתמורה לפרק זמן בלתי מוגבל של עבודה שחורה בשכר אפסי.
הסיפורים שונים. מקצועות מגוונים, אנשים מכל הקשת התעסוקתית והמגדרים, אבל פרט אחד חוזר על עצמו באופן מייאש ומרגיז עד כדי צמרמורת: לכולם נדמה, שרק עוד מאמץ קטן יצדיק את ההשקעה. רק עוד כמה חודשים של שכר אפסי והקידום יגיע.
ערכתי מבדק קצר והתחלתי לברר עם המתפארים לגבי משך הזמן שהם עובדים באותה עבודה, כמה הרוויחו בהתחלה, כמה הבטיחו להם שיוכלו להרוויח, כמה זמן הם נמצאים באותה עבודה, ומה הסיכוי לקידום ולתוספות השכר.
מסתבר שה-‘שיטה’ היא כמעט אותה השיטה. משרה התחלתית, הרבה שעות, מעט שכר לצד עבודה רבה ואחריות מקיפה.
במשך הזמן מתרגלים למשכורת המצומצמת, לטענות של הבוס ש-“תקופה קשה וכולנו בצמצומים ומתגייסים לתגבר כוחות”. כולם משלימים עם השעות שהולכות ומתארכות ואפילו סולחים על השעות הנוספות שלא משולמות. כולם באותה הסירה, וכולם בטוחים שעוד מעט וההשקעה תחזיר את עצמה. אבל בפועל- כלום.
מנגד הבחנתי בקבוצות דיון ברשתות חברתיות ובקבוצות ווטסאפ, דיברתי עם חברים שמחפשים עבודה, ובאורח פלא כולם מצטטים בנוסחים שונים את אותן הטענות שמעלות מסקנה אחת- הפסקנו לעבוד עבור תנאים או אתגרים. אנחנו לא הולכים לראיונות עבודה בציפייה לשכר הוגן או מימוש עצמי. כולנו התרגלנו לבלוע בשתיקה את ההבטחה שבעתיד כלשהו המאמץ ישתלם.
משרה התחלתית
הדיקטטורה של ההבטחות הפכה לכל כך שגורה ובסיסית, עד שהפסקנו להתייחס למודעות דרושים שמנסות ליפות את המציאות. כך המושג ‘משרה התחלתית’ מחליק מתחת לראדר.
כאשר מקום עבודה מציע ‘משרה התחלתית’ הוא מתכוון לכך שהוא מחפש עובדים שיתנו מקסימום עבודה במינימום שכר. למה? כי הם מתחילים ונחושים להתקדם ולכן הם לא יפצו פה ולא ישאלו שאלות. מקסימום יהיה אפשר להחליף אותם בעובדים שעתיים אחרים שיסכימו לתנאים של ‘משרה התחלתית’.
בעבר ניגשתי לראיון עבודה באשר לניהול מחלקת הדרכה במוזיאון כלשהו לאומנות. טענתי שיש לי כבר רקע בניהול מחלקת הדרכה במוזיאון להיסטוריה. התשובה של המראיינת היתה מפתיעה: “אנחנו מציעים שכר התחלתי של מנהל מחלקת הדרכה במוזיאון לאומנות. היסטוריה זה משהו אחר. תתחיל עם מה שאנחנו מציעים ועם הזמן נראה איך נוכל להעלות לך את השכר”.
מכסח המיתוסים
בשלב זה הטענה הקבועה היא- ‘כל אחד צריך להתחיל איפשהו’. אבל גם כאן עולה שאלה נוספת.
כיצד קרה שבעבר אנשים הלכו לעבוד בתור מורים בשביל להיות מורים. היום כל מורה שמרוויח שכר אפסי מתנחם בעובדה ש-‘בעתיד יוכל להיות מפמ”ר או מפקח’.
טענה נוספת שעולה היא- ‘תמיד אפשר להתקדם ב-‘אירגונים גדולים’. אבל גם כאן אנחנו שוכחים שהשנה היא 2018. חנופה והשפלת ראש מול בוס אחד היא לא ערובה לעתיד מזהיר בעולם שבו מנהלים מתחלפים חברות השמה או מועצות על משתנות חדשות לבקרים. מאמץ של שנים יכול להיכחד רק בגלל שהבוס החליף מקום עבודה או כי החברה עברה בעלות.
מגייסים מיואשים- תמונת מצב
לסיכום ארצה להביא שני ציטוטים של חברים שגייסו בזמן האחרון עובדים, מה שהם אומרים, מאשש את דבריי יותר מכפי שאוכל לתאר
” אני עובד בחברת הייטק שנקנתה ונמכרה שלוש פעמים בחמשת השנים האחרונות. זה כמו תחנת רכבת פה, אבל יש עבודה בסיסית שחייבת להיעשות ברמה טובה. אנחנו בדרך כלל לוקחים חבר’ה שסיימו קורסים של תוכנה או תארים. מציעים עבודה ראשונה. אני כבר ארבע שנים באותו מקום, אנשים בקושי מתקדמים.ן. למרות הכל העבודה הבסיסית נשארת כמו שהיא.
כשאני צריך לגייס מישהו אני יודע שאני צריך להביא מישהו טוב. אין לי שפנים בשרוול או הטבות כמו תן-ביס או כרטיסי טיסה פעם בשנה להציע לעובד שאני רואה לנכון. כל מה שאני יכול לעשות זה לעדן את הטון, לעודד אותו לחשוב חיובי. המשימה שלי היא לגייס ולא להביא שלום לעולם. כבר הפסקתי להגיד לאנשים שהם אובר-קוולפייד, כי אני יודע שזה ייפגע בי”.
התיאור השני מגיע ממדריך כושר שמגייס מדריכים נוספים לחדר הכושר בו הוא עובד- “מעט מאד אנשים לוקחים שיעורים פרטיים או אימונים אישיים. מדי פעם יש כאלו שלוקחים ומתייאשים אחרי כרטיסיה אחת. כדי לצבור אצלנו קליינטורה צריך לעבוד מאד קשה, הרבה מאד זמן, צריך להכיר טוב את הלקוחות, לדבר איתם, להיות מאד שירותי ואדיב. רק ככה משיגים מתאמנים לשיעורים פרטיים.
מדריכי כושר בוגרי וינגייט מקבלים כמעט מינימום. הם צריכים לפתוח את המקום בחמש בבוקר ולסגור אותו באחת עשרה בלילה. זה לא משהו שכל אחד עושה בעבור שכר נמוך. אפילו אבקות חלבון בהנחה אנחנו לא מציעים להם. יש תחלופה גבוהה כי ההנהלה משלמת מעט. לכן אני מעודד את המדריכים החדשים, מראש, לצבור קליינטורה. ככה הם מתעסקים בלנסות להרוויח עוד שיעורים פרטיים במקום להתמרמר אחד לשני שהמשכורת אפסית. המצב מבאעס, אבל זה מה שיש לנו להציע”.
