זה לא סוד שהמחאה הגאה בעקבות חוק הפונדקאות היא בגדר הקש ששבר את גב הגמל. קצה קרחון שמתחתיו מכונסים רבדים-רבדים של זעם ומורת רוח בשל עליית התיאוקראטיה האורתודוקסית-פשיסטית, חוק הלאום, מעצר הרב הקונסרבטיבי, הדרום הבוער, חוק הקולנוע, החקירות של ראש הממשלה והשיסוי ההולך ומתגבר. נהרות של זעם נשפכו בבוקר לנתיבי איילון ובערב לכיכר רבין. להפגנה הגעתי ישר מהאופרה בה אני משתתף בהפקה ‘כרמן’. הפסקה של שעתיים וחצי במהלך ההצגה (שאורכה ארבע שעות) איפשרה לי להיות אחד ממאה אלף האנשים שזעקו לשינוי.
אופטימיות זהירה
ההתגייסות המפתיעה של המשק הישראלי היתה יוצאת דופן, אבל האופטימיות שלי זהירה, מכיוון שזו היתה התגייסות עם נסיבות מקלות.
ראשית מדובר בתשעה באב. יום שנחשב בלאוו הכי ליום בחירה, עובדים רבים לא מגיעים לעבודה. למעשה השיבושים בנתב”ג היו האימפקט המערער ביותר שנצפה באותו יום.
האופטימיות הזהירה נובעת מכך שרבים מצהירים על הרוב השפוי, התגייסות המשק לטובת הקהילה הגאה. השאלה שלי היא האם המשק הישראלי יסכים לקבל טרנסג’נדריות בתור נציגות שירות, או קרוסדרסרים או לסביות בוצ’ות בתפקידי מפתח. אפילו במסגרת ההופעה שלי באותו הערב באופרה הישראלית שהסתיימה בהשתחוויה עם שלטים ודגלים , תהיתי מתי נזכה לכרמן טרסנג’דנרית אי פעם.
האופטימיות זהירה מכיוון שמחבקים את הקונצנזיוס את ההומו החברמ’ן או המצחיק ואת
הלסבית הפאם-פאטלית, ישנו מצג שווא כאילו יש מעגל שהתקבל לחברה ומעגל מחוצה לזו שנשאר באותו המקום.
האופטימיות זהירה מכיוון שהמחאה יוצאת למען אלו שיכולים להרשות לעצמם תהליך פונדקאות, אבל המאבק על השמנת זועק עד לב השמיים, שכן הוא מאבק קשוח, שמשכיח את המלחמה על הלחם.
בין רוטשילד לנתיבי איילון
לפני שבע שנים יצאתי להילחם על העתיד שלי, ונטעתי אוהל ברוטשילד. זעקתי בכיכרות, הנפתי שלטים, וצפיתי בעם ישראל בוחר עוד פעמיים באותה הממשלה שהמשיכה לדחוק אותי לפינה. במשך שבע שנים למדתי שני תארים, ועדיין אני עומד מול השוקת השבורה הכלכלה הישראלית.
עבור רוב רובם של הישראלים הצעירים שנמצאים בשלבים ראשונים של הקמת משפחה אין שום אופק כלכלי שיוכל לבסס תחזוקה של בית עם ילדים. עבור רוב רובם של הישראלים עלות טיפול בילד, ללא כל הפריות מבחנה או פונדקאות בחו”ל, זו עלות שלא ניתן לעמוד בה. יוקר המחיה הפך למובן מאליו, אבל המחאה המשיכה הלאה והותירה את השוליים בשוליהם.
