כמו כל אדם שחי בחברת דור המדבר שבין הימים האנלוגיים, ההווה הדיגיטלי והעתיד הלוטה בערפל, גם אני נגרר להאזנה לשיחות הסחיות ברובן באשר לסכנה בגידול ילדים לצד רשתות חברתיות, ווטסאפים ושאר מרעין.
חשבתי לעצמי לגבי היתרונות והחסרונות, שבדבר, ואז הבנתי שאין לי שום דרך לדעת. אין לי ילדים משל עצמי וטרם פגשתי באדם מבוגר שנולד עם טלפון סלולארי ביד וחשבון פייסבוק מאז כיתה א’. פשוט לא קיים אדם כזה. השאלה היחידה שנותרה לי- איך היו נראים החיים שלי אם אני הייתי גדל עם ווטסאפ ופייסבוק.
למעשה, אני סוג של יודע איך זה לגדול עם רשתות חברתיות, כי אכן גדלתי עם רשתות כאלו.
מאז שנת 2002 כתבתי בפורומים שונים על אירוויזיון, זכויות אדם, אנטי גלובליזציה, ושאר נושאים שעושים קאמבק בשנת 2019.
אבל זו לא היתה הקבלה מוחשית, זה לא היה פייסבוק, מעולם לא היתי חבר בקבוצת ווסטאפ כיתית. לא הופצו תמונות שלי באיזו רשת אפילו ולא ניסו לשדל אותי להסניף טיפקס באינסטגרם.
לא היתי ילד מקובל ולא היתי ילד אהוב. הרשת היתה המפלט שלי, דרכה הכרתי לא מעט אנשים שהפכו להיות חברים שלי וחלקם עדיין. הרשת גילתה לי דברים על עצמי שאף ספר בספריה לא היה מספר לי, היתה לי אפשרות להתייעץ. אבל למרות הכל אני לא מצליח לחשוב על אינטרקציה מרושתת עם הילדים ביסודי. אני לא יכול לחשוב על גרסה מקוונת של הריב עם הילדה מהכיתה המקבילה שגרפה בציפורניים שלה את עור הזרוע שלי, והשאירה אותי חבול ומדמם.
אני לא יכול לחשוב על חשבון פייסבוק משלי בתקופה שבה אספתי תחפושות כל השנה וניסיתי ללמד את עצמי להתאפר משאריות עפרונות צבעוניים של פורים. אני לא מסוגל לחשוב האם היתי מעלה את כל הסרטונים שערכתי בחוג וידאו בכיתה ו’, ואני לא בטוח שהיתי מזמין את החברים המקוונים לימי ההולדת שמעולם לא חגגתי ביסודי.
עד כמה שהאינטרנט הוא חלק מהזהות שלי היום, ועד כמה שהמוזרות שלי כילד היא חלק מהזהות שלי, באופן כללי, אני לא מסוגל לחשוב איך היה נראה מסולל חיי אם היתה לי אפשרות להסתגף מאחורי אוזניות בשורת המושבים האחורית של האוטובוס בטיולים השנתיים. האם היתי מוצא מפלט והגנה, או שזו היתה עוד הזדמנות לשקוע?.
