אני בן שלושים. למדתי לעבוד לבד על תוכנות עריכת סאונד ווידאו, עיבוד מצגות ותמונות.
יש לי שני תארים ועוד כמה תעודות מקצועיות.
אני עובד בממוצע ארבע עשרה שעות ביום כולל נסיעות וטרטורים תמורת שכר בלתי מספק למרות ההשכלה והכישורים שלי.
אני קורא מלא, ופעיל חברתי בזמני הפנוי.
אני נציג מובהק של דור ה-y שנדרש לג’נגל בין מליון דברים בשביל מינימום סיפוק ורווח.
אז אל. בשום אופן. די. מתחנן שמספיק. ניצחתי והבנתי, תודה על העצות אבל:
א. הבית שלי מבולגן ואני לא מתנצל על כך.
כשאני חוזר הביתה בשתיים עשרה בלילה ולמחרת אני צריך לקום בשבע- ממש לא אכפת לי מהכוס בכיור או הגרביים מחוץ לארגוז כביסה.
ב. דיאטות- לכל חבריי עם מטבוליזם של קיסם שיניים- אני מצטער. אם היה לי מה לעשות עם עשרת הקילוגרמים המיותרים שאני נושא על עצמי. אין לי זמן, כסף ואנרגיה למשטר אימונים. גם אם לא אוכל לחם או פחמימות, גם אם אכחיד את כל הסוכר בבית. גם אם אכנס לצום אחרי שש בערב- אני בקושי אוריד חצי קילו, בטח שלא אשמור על המשקל לאורך זמן.
ג. לא. אני לא אעשה הסבה להייטק. יש לי שתי יחידות במתמטיקה. אני לא יכול להסתכל על גרף. המוח שלי מפוצץ כל טוב שאר רוח ויכולות הומניות. הרצון שלי להרוויח משכורת סבירה והגיונית לא צריך להתממש רק בעקבות קורס מתכנתים. מועצת האו”ם מוזמנת להתכנס כדי לקבוע אחת ולתמיד האם יש מקום לאנשים חסרי יכולות קימפול.
אני תכף מסיים להיות בן שלושים.
סיימתי עם השלב הזה בחיים שבו יש לי לגיטימציה לייסר את עצמי על דברים שחשבתי שיוכלו להשתנות.
יש יותר מדי דברים שאני צריך לעסוק בהם ואין לי פריבילגיה להתרשל בגלל בטן מקרקרת או השחתת זמן על העברת ערימות בגדים מהכסא למיטה ובחזרה.
אז תודה על העצות. אבל די!!
