השחקן דן שפירא מניח תפילין כל בוקר ומשחק בערבים במחזות בעלי ראייה ביקורתית על הדת ועל דתיות.
בפרק הקרוב נשאל כיצד התאטרון יכול לחדד את התכנים והמסרים בימים בהם שירותי הסטרימינג מובילים עם נושאים עדכניים שהופכים לנושאי שיחה גלובליים (כמו בסיפורה של שפחה). כיצד בעל מקצוע כמו שחקן תאטרון יכול להתמודד עם האתגרים החדשים, בזמן שהקהל דורש תכנים מצונזרים יותר.
שפירא (39) אחד השחקנים מרחיקי הלכת בישראל, התחיל את דרכו המאתגרת כסטודנט בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותה תקופה סירב להתקלח כדי להזדהות עם דמותו של היפולטיוס, ועלה לבמה מצחין כמו כלוב בואשים, וכעת לא מוותר על בושם נפרד לכל דמות. כך שהדרך הטובה ביותר לאתגר אותו כיום היא- שחקן תתרן.
“למדתי משחק באוניברסיטת ת״א, בשנים האלה הייתי מאד טוטאלי, ניסיתי להביא את עצמי למצב שהדמות ואני הם אחד (טוב שהימים האלה חלפו). בהצגה ״אהבתה של פדרה״ מאת שרה קיין גילמתי נסיך אהוב שמאס במלוכה ושידוע עליו שאינו מתקלח ואינו יוצא מחדרו על מנת להוכיח את צביעות אהבת הסובבים אותו. אז הפסקתי להתקלח במשך החזרות. חודשיים בערך. סיקרן אותי לראות האם זה גם אני אחווה את מה שהדמות במחזה חווה. זה עבד. ביום של הפרימיירה השחקנים הביאו סבונים וגיגית ואמרו שאם אני לא מתקלח מיד הם לא עולים לבמה. אני סירבתי. הביאו את המורה האגדית רות קנר כבורר שביקשה מהם לעלות בכל זאת ואת הזעם להוציא בתוך התפקיד. אחרי דיונים רבים הם החליטו לעלות ובסצנה האחרונה בה מוציאים את דמותי להורג בלינץ׳ אכזרי אכן הוציאו עלי את כל הזעם שלהם. היום אני מבין כמה הם צודקים ושיש שיטות אחרות ובריאות יותר נפשית וחברתית להגיע לתוצאה טובה. אבל אין ספק שזה אחד הסיפורים המצחיקים (בדיעבד) והכואבים (תרתי משמע) שחוויתי במסגרת לימודי התיאטרון.”
אם מי מהקוראים תהה מה הסיפור מזכיר לו- להלן תזכורת.
