שני פרקים ראשונים מתוך הנובלה ‘טווה את הצמר’
תקציר
בחורף 2003 הייתי בן שש עשרה וחיפשתי בספריה סיפור על אהבה בין גברים; הספרנית הנבוכה הציעה לי את ‘תמונתו של דוריאן גריי’.
אומנם הייתי בטוח במיניות שלי, אבל לא הייתי בטוח לגבי שום דבר אחר.
ניגנתי על גיטרה, רציתי להיות זמר, אבל פחדתי שנאפסטר תהרוס את עולם המוזיקה. הפגנתי נגד שימוש בחיות בקרקסים אבל לא חלמתי שתקום מסעדה טבעונית בתל אביב. הקפדתי למחוק את ההיסטוריה של הגלישה אבל לא מחקתי קלטות וידאו.
הנעורים שלי היו אמורים להיות ‘סקס, סמים ורוקנרול’ אבל בפועל הפכו ל-‘פורנו, רטלין וכוכב נולד’.
אני שייך לדור שגלש בפורנו בגיל חמש עשרה במשך שעות. הדור הראשון שבו בני נוער יצאו מהארון והיו להם גיבורי תרבות גאים. הדור הראשון שפס הקול של הנעורים שלו כלל את השיר החד-מיני ‘בוא’ של עברי לידר.
אבל כשאני התאהבתי באהבה נכזבת- חיפשתי את הסיפור הגדול שישקף את סיפור האהבה שלי.
בקיץ 2003, הגעתי לגן עדן ועברתי חמישה ימי בריאה, הפכתי בעצמי לגיבור האבוד שיוצא להילחם האהבה, אבל גם לאהוב שמחכה בביתו וטווה את הצמר.
כעת נותר לי רק להביט אחורה ולנסות להבין- האהבה של מי ניצחה?.
לאחר ההצלחות של ‘לס‘, ו-‘קרא לי בשמך’, מגיע רומן קווירי ישראלי על התבגרות בתחילת המילניום, בצל השינויים החברתיים האדירים של מהפכת האינטרנט.
שני נערים שמתאהבים זה בזה באהבה חד פעמית, שאחד מהם לא יחווה עוד לעולם.
פרק מתוך 'קהים'
1.
אהבה של גבר לאישה היא לא אהבה בין שני גברים.
כשאישה אוהבת גבר היא רוצה אותו או שהיא רוצה שהוא יהיה שלה. כשגבר אוהב אישה הוא רוצה שהיא תאהב אותו או שהוא רוצה שהיא תהיה שלו.
באהבה חד מינית יש את האפשרות השלישית- כשגבר אוהב גבר אחר והוא רוצה להיות הוא, להפוך למושא האהבה. בעיקר אם זו אהבה בסתר, אהבה נואשת וחד צדדית.
אהבה כזו היתה הראשונה שהכרתי. היתי בן שש עשרה. צעיר מכדי להיחשב גבר, אבל בוגר ובטוח בעצמי מכדי להיות נער. הייתי נער של מילים, תמיד השתמשתי בהן, תמיד אהבתי אותן והתפרעתי איתן. אהבה בשבילי הייתה הפעם הראשונה שנעלמו לי המילים.
קראו לו ינון. הוא למד בכיתה י”ב, שתי שכבות מעליי. התנדבתי להיות עוזר הפקה בבגרות של מגמת תאטרון. פגשתי אותו בקריאה הראשונה של המחזה בו השתתף. התקבצנו שלושה תלמידים מסביב לעותק אחד. התלמידים ששיחקו באותו המחזה ספרו את השורות של הדמויות שגילמו. עוזרי ההפקה ושאר תלמידי המגמה ישבו בצידי החדר. לא הכרתי את המחזה, והקריאה היבשה לא אפשרה לי להתוודע לעלילה או לדמויות. הישיבה של כולנו בסטודיו והתלמידים שהסתתרו מאחורי הדפים המצולמים לא איפשרו לי להבין מי קרא איזו דמות.
תשומת הלב שלי נדדה לעבר ינון. לא ראיתי אותו לפני כן, ובאותה הקריאה, הוא ישב ליד שולחן הקאסט ואני היתי מאחוריו בקצה הסטודיו. ראיתי רק את גבו. שיערו הבהיר הארוך גלש על כתפיו, חולצת פלנל אדומה היתה קשורה סביב מותניו, על פרק ידו הימנית נראו כמה צמידים מרשרשים.
כשהגיעה הסצינה שלו, התווסף למתאר הגוף, השיער ופרק היד גם קול רך, נערי. עקבתי בעיני אחר שכמותיו שנעו באיטיות כשדיבר. הבטתי במרפקו שנגלה מולי כשהתמתח ופיהק. יכולתי להבחין בפיזיקה של תנועת השיער שלו. שיער עבה ומלא שהיטלטל על כתפיו כשצחק. במשך כל אותו הזמן הוא לא הביט אחורה, לא יצא לשירותים ולא הסתובב כדי להעביר את צלחת הוופלים. במשך שעתיים חידת ינון נשארה בלתי מפוענחת.
רק בסוף הקריאה הראשונה של הטקסט הוא קם והסתובב. זה היה יותר טוב מכפי שיכולתי לצפות. הוא נראה כמו תמונה שתולים על קירות של מוזיאונים. יופי קיטשי שהיה אמור לעורר בי סלידה. אף חצוף, גבות דקות, סנטר מחודד ופנים מלאכיות ללא חתימת זקן. התרמית נחשפה ואני נתפסתי ברשת.
רענן, רכז המגמה נתן לשחקנים הערות קלות תוך כדי הקריאה. תיקן אותם על עברית לקויה ומילים שלא הבינו. לאחר שסיימו הוא נזכר בשני עוזרי ההפקה שגייס, ונתן לנו הזדמנות להציג את עצמנו. אמרתי שקוראים לי ראם ואני חדש בבית הספר. הוספתי שאני לומד בכיתה י’ 5 ושאני מנגן על גיטרה קלאסית, ושבמקור נרשמתי למגמת מוזיקה.
אחרי החזרה כמה תלמידים עצרו להציג את עצמם בפני. אחד מהם היה ינון. הוא לחץ לי את היד, וזו היתה הפעם הראשונה שנגע בי.
היתי מבוהל. לא הספקתי לשים לב שהיד שלו אוחזת ביד שלי. חספוס בלתי צפוי ועיניים שהביטו בעיני.
הרגשתי נבוך ולא רק בגללו. היתי אמור להיות שם גלגל חמישי, כולם נראו לי מבוגרים ואני הרגשתי כמו האח הקטן שנדחף לערב הכיתה של אחיו הגדול.
התחושה הלכה והתעצמה במשך החזרות הראשונות. כאילו כולם התנהגו בזהירות בכוונה לידי. מתאמצים לא לפלוט קללה או להסגיר שהם מעשנים בסתר מאחורי כיתת מדעים. הצטרפתי לצוות של ינון. פעם בשבוע ישבתי בזמן ששיננו טקסטים, רשמתי הערות והכנתי את לוחות הזמנים.
ינון הביך אותי, הסמקתי לידו וניסיתי להראות רגוע. הרגשתי שאני מתאמץ מדי לא להיראות מתאמץ. ינון הרי לא הכיר אותי, עבורו היתי רק עוד תלמיד כיתה י’.
גיק תאטרוניסט שהוטל עליו למלא את תפקיד מנהל ההצגה. חשבתי שהוא רק קראש חולף. תגובה כימית במוח למראה של בחור יפה, אבל ינון הכניע אותי במשך כל אותה ההפקה, בהתמדה עיקשת וארסית.
2. אעצור כאן ואבהיר עניין חשוב. לא היתי נער טיפש ותמים. למעשה, עצם ההשתתפות שלי במגמת תאטרון נבעה מהחלטה נבונה ושקולה.
בחופש הגדול של אותה השנה נסעתי עם התזמורת שבה ניגנתי לביקור בגרמניה. מפגש של נוער ישראלי גרמני במימון של פילנטרופ בעל חברת נפט ורגשות אשם.
במשך שבוע התאמנו על יצירה משותפת שאיתה הופענו בטקס כריתת ברית ערים תאומות עם העיר המנומנמת אפורט שבמרכז גרמניה.
זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו”ל. בהתלהבות ילדותית הקפדתי לצלם כל פסל וכל ספסל. כל צריח של כנסיה וכל בניין מטורזן. בהתחשב בכך שאלו היו ימי הפילים, החוויה עלתה לי כמו שלושה שיעורים פרטיים על גיטרה אקוסטית.
צילמתי המון תמונות מיותרות והבטחתי לעצמי שבנסיעה לפולין כבר אקנה מצלמה עם דיסקטים שיהיה אפשר לבחור מהם את התמונות שרוצים לפתח.
הימים בגרמניה היו משמעותיים עבורי. גיליתי שבעוד אנחנו, בלבנט, מתאמנים על סולפז’ים ומתרגלים סולמות, בגרמניה כבר לומדים במגמות ייעודיות למוזיקה על מחשב עם תוכנות משוכללות שדורשות שני מסכים, ללא שימוש בכלים מוזיקליים.
הבנתי שהמאבק מול ששת מיתרי הגיטרה עלול להיות מיותר בתוך כמה שנים, ובקרוב כבר לא יזדקקו עוד לנגנים חיים על הבמה.
חישבתי את המשך חיי בחשבון פשוט. הבנתי שלא אצליח להתקדם כמוזיקאי אפילו שיש לי קול נעים, למרות שאני נגן מיומן ומלחין מקורי.
תמיד רציתי להיות זמר אבל הבנתי שהמאמץ שלי יהיה אבוד מראש. נאפסטר פתחה במלחמה על תעשיית המוזיקה וקאזה המשיכה את דרכה. הבנתי שמוקדם או במאוחר התעשייה תחוסל.
שוק המוזיקה הישראלית ימשיך להתמסר בין אביב גפן לשלמה ארצי, בין ריטה ליהודית רביץ, לאיגי וקסמן או לכל תגלית חדשה של חברת תקליטים.
הנחתי שאם ארצה להצליח כמוזיקאי אצטרך להתמסר לצבא של מפיקים ומלבישות כמו בהיי פייב. אפילו הפסטיגלים האחרונים שצפיתי בהם עד לפני שלוש שנים הפכו לזירה ווקאלית בין כוכבי טלנובלות ומנחים מערוץ הילדים.
השיחות בגרמניה, המפגשים והחזרות, חידדו לי עד כמה נדרשת ממני מחויבות, תשומת לב והקרבה, וכל זה כדי להיות נגן בתזמורת נידחת.
ביצירות קלאסיות כמעט ולא השתמשו בגיטרה, וזה היה השלב שבו היתי צריך לבחור לאן אני רוצה להמשיך. ביקשתי לחשוב באופן פרקטי. מוטב יהיה אם אעזוב את המוזיקה לכמה שנים, אתמקצע בתאטרון, אשחק בטלנובלה או שתיים ורק אז אוכל לשלוף את כשרון המוזיקה ולהוציא אלבום מקורי.
התלבטתי בקשר לאותה ההחלטה במשך כל השהות שלי בעיר אפורט.
בשאר הזמן ביליתי עם התזמורת הישראלית ומקבילתה הגרמנית. רשמתי את מספריי האייסיקיו של החברים החדשים על נייר, וכשחזרתי הביתה הוספתי את כולם. נחתתי בארץ בשעות הבוקר, הגעתי הביתה בצהריים, אבל התחברתי לאינטרנט רק בערב כשהתעריף היה זול יותר.
באותה ההזדמנות עברתי על הפורומים שבהם כתבתי: גאווה צעירה, גיטרה קלאסית, והארי פוטר.
רוב השרשורים לא עברו לדף התצוגה השני, השיחות התקדמו לאיטן, ולא התווספו דיונים חדשים. נכנסתי לפורומים של תאטרון כדי לברר מה לומדים במגמת תאטרון ומה כוללות חמשת היחידות בבגרות. גיליתי שאני צריך להגיש דיאלוג או מונולוג בכיתה י”א בשנה הבאה, ולהשתתף במחזה שלם בי”ב ולקחת חלק בתפקיד הפקתי כמו עורך הסאונד, הבמאי או מעצב התלבושות.
החלטתי לשנות כיוון ברגע האחרון ולהצטרף למגמת התאטרון. התלמידים היו רשאים לשנות את מסלול הלימוד עד לפני אוגוסט. ולמרות שהחופש כבר הסתיים ורק עברתי לתיכון החדש, האמנתי שאוכל עוד לבקש להחליף מגמה.
למחרת הגעתי לבית הספר ובהפסקה הגדולה ניגשתי למזכירות כדי לבקש להחליף מסלול לימוד, המזכירה קבעה לי פגישה באותו היום עם רענן, רכז המגמה, היא אמרה לי שהוא בוודאי יבקש ממני לבצע מונולוג, ושיש סיכוי שכבר לא יתקבלו תלמידים חדשים. שיננתי את המונולוג הראשון שמצאתי בספריה במהלך שיעור ספרות. הטמנתי את הדף בתוך המקראה וחמקתי ממבטה הבוחן של המורה חדווה.
לאחר השעה השישית באותו היום הגעתי לפגישה עם רענן. דיקלמתי לעצמי את המונולוג לאורך כל שיעור ספורט, היתה לנו ריצת ארבעת אלפים ואני התרכזתי בשורות , ומבלי לשים לב שברתי את השיא של עצמי בחצי דקה. הפגישה עם רכז המגמה היתה קצרה מאד. הוא לא ביקש לראות מונולוג, רק הציג את עצמו ובירך אותי על ההצטרפות למגמה. וזו היתה הטעות השניה בגודלה שעשיתי בחיי.