סיקור קצר של הטרילוגיה מאת שמעון אדף המספרת את סיפורו של אליש בן זקן- קילומטר ויומיים לפני השקיעה, קובלנה של בלש ו-קום קרא.
הקריאה בטרילוגיית אליש בן זקן הזכירה לי נסיעה שהייתה לי פעם בהודו בדרכים משובשות ומטולאות. בכל פעם שמצאתי לעצמי זווית נוחה לישיבה, מהמורה בכביש הזניקה לי את האדרנלין ושוב הייתי ערני, דבר שגרם לי להקיץ משאננות הנסיעה ולהביט בנוף.
בכל פעם שניסיתי לנמנם, בור מזדמן בכביש הזכיר לי שזו חוויה חד פעמית ומוטב להתבונן באריכות מבעד לחלון, במקום להתנתק מהחוויה החד פעמית.
טרילוגיית אליש בן זקן היא כזו- אין בה שום דבר מובנה או סלול, ובכל פעם מהמורה בעלילה הזעיקה אותי לפקוח עין (או במקרה שלי, לפקוח אוזן), ולנסות לאסוף את שברי הקסם הנגלים סביבי.
הרומן קילומטר ויומיים לפני השקיעה מספר על הבלש אליש בן זקן שנקלע לחקירה כפולה- נסיבות את מותה של דליה שושן, ומותו של יהודה מנוחין, פרופ’ במחלקה לפילוסופיה בתל אביב.
בחלק השני, קובלנה של בלש, חוברת לאליש אחייניתו- תהל שהופכת לבלשית בעצמה.
בחלק השלישי, קום קרא אליש בן זקן, נשוא הטרילוגיה, הופך לשמואל בספר שמואל ב’ (כלומר, כמעט ולא מופיע).
הרומנים מזכירים את יצירותיו של בוריס אקונין בהם לכל ספר יש סגנון סיפורי אחר. עם זאת, בשונה מהסופר הרוסי, אדף לא מעמיד את המהות הבלשית במרכז הרומן, אלא משתמש בה כמעטפת, ציפוי דק, שעליו ארחיב בהמשך.
הכתיבה של שמעון אדף שואבת את המקורות שלה מתוך התרבות המזרחית, שעולם הפרוזה שלה כלל בעיקר משלים, ועולם השירה שלה כלל בעיקר פיוטים. למרות שנדמה כאילו אליש בן זקן הולך בדרכיהם של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, הוא למעשה מדלג מעליהם ומעל כל אחיהם ליסודות הספרות של המאה העשרים: אנטי גיבור, מבע משולב, זרם התודעה או רומן חניכה.
אם מי מהקטגוריות האלו מופיעות בכתיבה של אדף- הקשר הינו מקרי בהחלט. אדף לא ניזון ולא נשען על קודמיו לפרוזה, אלא יוצר ז’אנר חדש מתוך תבניות ה-דנ”א של מסורת הכתיבה המזרחית, ומאקלם אותו בתוך חווית הפריפרייה השדרותית-מזרחית שעליה הוא כותב.
חלק מקוראיי, בוודאי, יתהו איזה בלש התקיים בימי אלף לילה ולילה. התשובה שלי היא שהבלש הוא רק כרטיס המעבר לתוך העולם של שמעון אדף.
רבות נכתב על כך שאדף חותר תחת משמעות הרומן הבלשי, ולמעשה הוא מנתק את המשמעויות המוצהרות כאשר הוא מציג בפנינו בלש. לדעתי, מדובר בנדבך נוסף, ובו אדף מציג סיפור שכתוב בכתב ראי. לא האותיות הן אלו שהפוכות אלא המבע הספרותי. כפי שמבט במראה מציג תיאור מדויק של עצמינו, מלבד הכתב שמתהפך, כך גם הקריאה ב-‘קום קרא’ היא כמו מבט אל בבואה שמנסה לחקות את המציאות, אבל גם חושפת פערים.
הפערים בטרלוגיית אליש בן זקן הם רבים. הדמות המהותית ביותר בטריולוגיה היא זו של אחייניתו של אליש בן זקן – תהל (שלא מופיעה ברומן הראשון-קילומטר ויומיים לפני השקיעה , מצד שני, אליש בעצמו בקושי מופיע ברומן השלישי- קום קרא, כך שזה מתקזז).
יתרה מכך, מקומן של שתי הדמויות מתעתע, ובמבט לאחור בתום הקריאה גרם לי לתהות מי נשוא הטרילוגיה האמיתי?. כך למשל ברומן השני- קובלנה של בלש מוצג סיפור ההתבגרות של תהל, מי שמתבגר הוא בכלל אליש.
הטרילוגיה הזו היא מעין טפלון שלא נדבק לקטגוריית הבלש ולא לזו של הפנטזיה האורבנית. בדומה לרומנים של אופיר טושה גפלה, מדובר ביצירת תפאורה מוכרת של סביבה ספרותית ידועה (משרד חקירות למשל) שנתלשת ברגע שהקורא מתחיל לסמוך על הסופר והיצירה. התפאורה נתלשת כמו בסרטים מצויירים, כשמסומן בחצים גדולים- ‘דאונטס חינם’, וברגע שהקורבן נכנס פנימה, מתגלה שזה כלא.
לא טושה גפלה ולא אדף, חלילה, אינם מכניסים את הקורא לכלא. אלא לתוך מעבדת שפיות, שבה הם לוקחים חלק פעיל.
בתוך ניסוי השפיות ב-קום קרא’ מועלות רוחות באוב מהרומנים הקודמים – קילומטר ויומיים לפני השקיעה ו-קובלנה של בלש. (וגם גיבור הרומן- אליש בן זקן נעלם בתוך אותו האוב).
מעשה הכשפים הזה הוא לא מעשה אקזוטי. אדף, כאמור מציג ספרות מזן אחר, והספרות שלו היא בלתי מתגמלת במודע. כולנו מתחברים לגיבורים ברומנים, מצד אחד אנחנו לטובתם ומצד שני, לא נמשיך את הרומן אם לא יעמדו בפניהם בעיות. שמעון אדף לא עוסק בתגמולים, שכר או עונש, אלא במחקר, וכמו בכל מחקר, בין אם הוא מתקיים במציאות או בספרות, ישנן אכזבות רבות עד שמהלך הניסוי משתכלל, וגם אז, לא בטוח שהתוצאות יהיו מובהקות ומשמעותיות.
הטרילוגיה של אליש בן זקן,נאמנה למשעול שבו היא מוליכה את הקורא. היא לא מתיימרת להוביל אותו בשדרה רחבת ידיים או בכביש עם נוף פנורמי; וכמו טיול קסום בהודו באוטובוס מקרטע- לא חשובה הדרך הארוכה, וחוסר הנוחות באוטובוס הבלתי ממוזג- החוויה עצמה גדולה מסך חלקיה.
קילומטר ויומיים לפני השקיעה, הוצאת כתר, 2004
קובלנה של בלש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2015
קום קרא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017
