הכירו את גוואנזו. העיר השלישית בגודלה בסין, וכנראה אחת המשעממות שבה.
לא תכננתי להגיע לגוואנזו, לא סימנתי את הערך בויקיפדיה במועדפים, ואפילו לא הנחתי סימניה בלונלי פלאנט סין (שמעולם לא רכשתי). נקלעתי לסין. גוואנזו נחתה עליי יש מאין, ואני ידוע בתור מי שהופך את האין למעניין.
לצורך הניסוי נזקקתי לזוג אוזניות עם רשימת פודקאסטים שיחצצו ביני לבין המולת הרחוב, ומספר המלצות מטריפ אדווייזר ואפליקציית הפרה השמחה למסעדות טבעוניות. רק שכאן התעוררה בעיה קטנה. בסין אין גוגל, ובלי גוגל אין מפות, אין אפליקציות, ואין חיים.
ניסיתי להיעזר בתחליפים כמו יאנדקס הרוסי או מנוע החיפוש של מיקרוסופט, אבל כולם עזרו לי כפי שאני יכול לעזור לתעשיית הסייבר הישראלית.
שלושה ימים שהתגלעו לפני עברו עליי במעבר בין רכבות תחתיות לאתרי ‘תיירות’ אשר הומלץ לי עליהם בקרבתם. העניין הוא שבגוואנזו אין דרך להבדיל בין הפגודה העתיקה ביותר שהיא גדולה ומרשימה לבין החדשה והתיירותית ביותר שהיא קטנטנה ונידחת. אי אפשר לדעת האם הפרסומת ברכבת התחתית ל-‘קניון הצעירים שיותר זול מעלי אקספרס’ הוא באמת קניון כזה, או רק מחסן עם ערימות של שקים וסחורה משוק רמלוד.
למצקצקים ולמלעיזים איך לא הסתדרתי עם אפלקיציות חלופיות או וויפי מעודד, התשובה היא שסין לא מרחמת על התמימים ולא על המתחכמים. מתברר שבכל סטארבקס או מקדונלנדס, צריך להכנס עם סיסמה ומעין קוד ביטחון פלאי. הכל כמובן באתרים בסינית ללא אפשרות תרגום. סים מקומי לא יעזור, ותוכנת VPN לא תחולל פלאים. למען קוראיי הקשישים שלא יודעים מה זה VPN זה כמו האנטי מחיקון שהיה בסבנטיז.
בסופו של דבר ימי ההמתנה בגוואנזו היו ימים של מאבק. לא תייר מסוקרן ולא תייר סחי ימצאו בה את מפלטם. התייר המסוקרן יגלה כי מדובר באותו רובע (חוטונג) המושפל מאות פעמים, אותם קשישים על אופניים, אותם שוחטי יונים בקרנות רחוב, אותן סבתות מצומצמות בחזיתות הבתים ואותם סניפי סבן-אילבן לצד מוכרי מנגל סינים באמצע הרחוב. שלווה המולתית וחד גונית הנותרת בעינה ממזרח העיר למערבה, לצפונה ולדרומה. אותו גודש נוסעים ברכבות התחתיות ואום אנשי עסקים המעשנים במעליות.
מנגד, גם התייר הסחי יתקשה למצוא בגוואנזו את פינות החמדה של שנגחאי ובייג’ינג (בהן לא ביקרתי, ואני רק יכול להעריך). קניוני הענק משופעים מותגים ונטולי אסלות בשירותים. בכל קרן רחוב ניתן למצוא מייצגים של אומנות מודרנית (או ערימת גראוטות של אופניים שיתופיים, תלוי את מי שואלים).
כדי לוודא שאני צודק, ואכן מדובר בפתח תקווה של סין, עליתי לאוטובוס הקומותיים האדום שעובר על פני האטרקציות הגדולות של העיר. הנהג החווה לי שתיים באצבעותיו כששאלתי כמה זמן הסיור. חשבתי שמדובר בשעתיים. התברר כי מדובר בעשרים דקות בין שורת בניינים עצומים, פגודה קטנטנה ועתיקה, ולקינוח- מגדל קנטון הגבוה שנראה כמו שילוב בין סוכריה על מקל למלחיה.
עם זאת, שתי נחמות היו לי בטיול המשונה הזה. הנחמה הראשונה היתה משחק דרכים שהמצאתי בהשתתפות אודיה קורן ונתן דטנר. הנחמה השנייה היתה נחמה פרוותית.
למזלי הרב הצלחתי להכיר כמה מקומיים שהראו לי את הדרך, והדרך שלי הובילה למקלט לחיות בר שסינים חסרי רחמים אימצו כחיות מחמד (ולאחר מכם נטשו אותן). למשך מספר שעות פיתחתי יחסים קרובים עם משפחת סוריקטות ודביבון. שכעת דרושה לי חוויה מתקנת בסין, ואף דב פנדה לא יעצור אותי.
