עיוורים בעזה מאת שולמית הראבן- הספר שחייב לעשות קאמבק

 

אפתח בגילוי נאות קטן. התלבטתי רבות האם להמליץ על ספר שכותרתו עוסקת בעיוורון כסוג של פגם. הספר ‘עיוורים בעזה’ קרוי על שם מאמר המתאר את צה”ל האובד בתוככי רצועת עזה בשנות התשעים. עם זאת ההמלצה שלי לספר לא עוסקת  במשנתה הפוליטית של שולמית הראבן אלא בביקורת שהיא מותחת על האקדמיה.

בחלק השני של הספר ‘עיוורים בעזה’ מסתתרת אחת הפנינים המופלאות ביותר של התרבות העברית. אחת מהמעטות אשר קמו וצעקו- ‘המלך הוא עירום’.

הספר שנכתב בשנת 1993 מצא את המילים המדויקות לתיאור התלונות שלי נגד הממסד האקדמי וביקורת הספרות.

בדבריה, מצביעה הראבן על מספר נקודות –

 

  • הניסיון להגיע לאובייקטיביות יוצר ‘שפה אוטיסטית’- הראבו מרחיבה את השיח על הניסיונות של האקדמיה ליצור שפה אובייטקיבית. כתוצאה מכך נוצרים משלבים מקובלים כמו “מכונית פגעה בהולך רגל” (במקום אדם שנהג במכונית פגע בהולך רגל”, ועד משלבים מקוממים כמו- “בעלים של נשים מוכות” (כלומר- נשים שהן מוכות מטבען ובמקרה יש להן גם בעלים). באחת הדוגמאות המאלפות היא לועגת לסוציולוגיה שעלולה יום אחד להגדיר אנשים ישנים כ-‘אוכלוסיה במצב אי יקיצה זמני’. כלומר- ניסיונות מגוכחים ליצור אובייקטיביות.
  • ביקורת הספרות כמוסד חסר ענווה- הראבן שואלת שאלה פשוטה מאד- ‘איפה הרגליים של המונה ליזה?’, הרי הציור מציג רק את פלג גופה העליון. בהרצאה העוסקת בביקורת על ביקורת הספרות, הראבן מציגה את ממסד הביקורת כקנטרני, וככזה המחפש באופן אוטומטי את הפגמים ביצירות ומשווה אותן לכאלו שנכתבו בעבר, במקום לבחון את היצירה בפני עצמה.
  • הניסיון ליצור קטגוריות והפיכת הספרות לסוציולוגיה- הראבן מצביעה על כך שהאקדמיה כמעט ולא מנסה לחקור את המשמעויות האסטתיות הפנימיות של יצירות. במקום זאת חקר הסיפרות עוסק יותר ויותר בסוצילוגיה ודרכי ייצוג כמו : ‘דמות האישה בספרות במאה ה-19′ וכן סיווג סופרים כ-דור המדינה, דור תש”ח, וכו’. כאילו המכנה המשותף הזה יוצר נקודות אחיזה הקשורות לספרים השונים.

לסיכומו של דבר שולמית הראבן היא יוצרת נדירה מאד אשר לא קיבלה מספיק הערכה בחייה. העותקים הנדרים של הספר ‘עיוורים בעזה’ הפזורים בחנויות יד שניה, הן העדות האחרונה לביקורת חשובה מאד שכמעט ואינה נשמע עוד.

 

 

No Comments

Leave a Comment