מאז שחשפתי את ההתמודדות שלי עם תסמונת ה-NVLD, נשאלות הרבה שאלות מעניינות לגביי ההתנהלות שלי בחיים, מה זה אומר ולמה אני עדיין מסתובב חופשי.
חברים רבים מנסים לפענח התנהגויות שלי מהעבר כדי להבין ‘מה זה אומר’. בפוסט הקרוב אחטוא, אומנם, בדיאגנוזה עצמית, אבל מצד שני, אני כבר חודש מנהל שיחות עם קולגים לתסמונת מדי שבוע, ומגלה שגם להתנהגויות המשונות ביותר שלי- יש שותפים.
רוגע-
אני לא יכול להירגע. להפך, סטאלבט מלחיץ אותי. שאננות מדכאת אותי ורביצה מייגעת אותי. אני אדם שצריך לנוע ולזוז, אני לא יכול לכפות על עצמי מנוחה כי זה עובד הפוך. הדבר היחידי שאני מסוגל להבחין בו הוא בין “עייף טוב” לבין “עייף גמור”.
אני מסוגל לשמוע ספר על מלחמות עולם אחרי יום לימודים של שתיים עשרה שעות בשביל להחזיר את המוח לתפקוד.
סדר-
לא משנה כמה פעמים אמרו לי שהראש שלי לא מסודר כי הסביבה שלי מבולגת- תמיד ידעתי את האמת בתוכי. טוב לי להיות בסביבה לא מסודרת. אני מרגיש שאני לא צריך ללכת על ביצים. עד היום, כשמבקשים ממני לחשוב על מקום שמח, אני מדמיין את התצוגה המרהיבה הזו במוזיאון הצעצועים של מקסיקו סיטי.
קוארדינציה-
למרות שאני רוכב על אופניים וחובב טרמפולינות והחלקה על קרח, אני עדיין יכול להיתקע בשולחן בטעות. כשאני מחליק על רולרבליידס או מדריך על סגוואי, אני יודע שאני נמצא בפרק זמן מסויים שמצריך ממני קשב מסויים. כאשר אני חוזר לחיי ה-‘יומיום’ מדובר ביותר מדי משאבי תשומת לב שמעסיקים לי את הראש.
(כשחשבתי שנתפסה לי הרגל אבל בעצם בלבלתי בין נעל ימין לנעל שמאל)
ללמוד למבחן-
התואר הראשון (באוניברסיטה הפתוחה) שהתבסס על משימות בית ומבחנים, היה פשוט באופן מפתיע. כל מה שהייתי צריך זה לסמן חמישים מילות מפתח מהסיכומים, להצמיד לי בראש אסוציאציות לפי אירוויזיון: מנחים\ במות\ גלויות\ מקומות אחרונים. בתחילת המבחן הייתי רושם את מילות המפתח על דף הטיוטא, ונזכר בקלות בכל הסיכומים.
(ובינתיים אני מקשט את סוכת השלום בדגליי מדינות אויב)
ללמד לראיון
בראיונות שלי בפודקאסט ‘שימו לב’ אני מפגין המון זיכרון איזוטרי. רובו נשלף תוך כדי פרק, כאשר אני מכין מספר שאלות מראש לפי הזיכרון המיותר שיש לי: התוצאות לפניכם:
איך אני מגיע למרואיינים?, המון פירגון וחוסר טאקט בו”ז.
נהיגה-
אין לי בעיה לנהוג, להשתלב בתנועה , או לזכור להוריד ארמברקס, העניין המרכזי מגיע לחניה כל עוד אני לא צמוד לקו המדרכה. באופן כללי אני מעדיף לא לנהוג, ולא מחזיק רכב.
ניווט-
כפי שהתגלה לי במהלך ניסיון לצאת מאיזור שדה התעופה של בנגקוק- ניווט זה לא הצד החזק שלי.
יום אחד ראיתי על אריזה בשפות שונות ומבחין לרבות בוסנית וקרואטית. השוותי בין הכיתובים עד לגילוי 100% חפיפה בין השפות. עד היום לא נרגעתי
זיכרון של פנים ושמות-
במשך השנים עבדתי בקבלת קהל במועדוני כושר וסינמטקים. זכרתי שמות של לקוחות וסיפורים שסיפרו באגביות (גם במרחק שנים).
מצד שני, אני לא תמיד זוכר איזה כלי משמש לאיזה תכלית, ומפעם לפעם מוצא את עצמי משתמש בכוס של צ’ייסר בתור קערה לקטשופ.
מי הזיז את המפתחות שלי-
דוגמא שצילמתי לפני כמה חודשים ממחישה חלק מהמקובעויות שאני עשוי להתמודד איתן. כאשר ביקרתי בבית של משפחה והחליפו את הצדדים של המפתחות – אחד עם וו , השני עם טבעת. התאמצתי לתלות את הטבעת על המסמר במשך שש דקות ועוד לא הבנתי את הבעיה.
אומנות-
אני מתקשה להבין אומנות כי צריך לשים לב להמון פרטים כתמים, אור וצל, משיכות מכחול, ולמעשה, שפה שלמה שתמיד נשמעה לי זרה.
בשיעורי ספרות המורה היתה יכולה להסביר ‘מה טוב בסיפור’ ואיך מגלים את אותו ‘טוב’ גם בסיפורים אחרים. באומנות לא הייתה מעולם עקביות, מעולם לא הצלחתי להבין למה יצירה אחת פחות טובה מאחרת.
זו הסיבה שתמיד סלדתי ממויזאונים לאומנות כל עוד הרגשתי שמנסים להסביר לי משהו שאני לא יודע, או שמצפים שאתרגש ממשהו שאני לא מבין. אלא אם כן מדובר בתמונה של דנה אינטרנשיונל במוזיאון במקסיקו.
צורות וגדלים-
חמש פעמים הייתי באיקיאה. מעולם לא זכרתי למדוד מראש את המקום בבית שלי. משום מה תמיד הנחתי שקונים וזה מסתדר איכשהו אחר כך. מעולם לא הצלחתי להרכיב רהיט של איקאה לבד,
אך עם זאת, אני יכול למלא מפה עיוורת, ולזהות מדינות לפי הצורה שלהן.
מוטוריקה עדינה-
שנים חלמתי לסרוג. מעולם לא הצלחתי להתקדם מעבר לפלונטר.
שימו לב לפוסטים נוספים בנושא NVLD
לקריאת
