היכלות רחוקים, מאת מ.מ קיי הוא  רומן מופת שמצליח לקפל בתוכו אפוס היסטורי רחב יריעה וסיפור אהבה מרגש.

יש הרבה שאלות קיומיות שלעולם לא אצליח להבין- למה אין גלידה בטעם שאריות של בלילת עוגת שוקולד במיקסר, למה “איך פגשתי את אמא” המשיכה  אחרי עונה שש, למה אי אפשר לקנות נעליי אולסטאר בבודדים. השאלה הקשה מכולם היא- מה לעזאזל בתרבות ההודית גורם לסופרים שכותבים על הודו להאריך ולעבות  את הספרים שלהם אל גבול  אלף העמודים.

עד כה בחיי הקצרים קראתי את רבעיית הראג’ (פול סקוט) שאנטראם ו-צל ההר (גרגורי רוברטס), שידוך הולך (ויקראם סת) ו-‘איזון עדין’  (רוהינטון מיסטרי).  אפילו ‘קו המלח’ מאת יובל שמעוני (אחד משלושת הספרים היחידים שנכתבו בעברית וחצו את סף אלף העמודים),  מתרחש בחלקו בהודו.

כעת אני מצרף לחבילה את היכלות רחוקים, מאת מ.מ קיי. רומן מופת שמצליח לקפל בתוכו  אפוס היסטורי רחב יריעה וסיפור אהבה מרגש. מבלי לחטוא בספוילרים מרובים, אתמצת ואומר שהסיפור מתרכז בדמותו של אשטון (אשקוט) נער אורוות הודי שהופך למשרת של נסיך, ומגלה כי למעשה הוא אנגלי וברשותו ישנן תעודות המעידות על מוצאו המיוחס.

הנער מגיע לבריטניה, לומד בפנימיה נחשבת וחוזר להודו בתור קצין בצבא הבריטי. אשקוט, דובר הלשונות ההודיות נקרע בין חובתו להתנהג כמו כובש לבין האהבה לעמו וה-‘כימיה’ עם ההודים שאת שפתם הוא דובר.

הספר מציג את התרבות של סוף המאה ה19 בהודו. השווקים והארמונות, באופן שהעלה בי ריחות של קארי ותיאבון לצ’אפטי עם מאלאי כופתא.

המחשבות שעוררו בי תיאורי הטקסים לשריפת האלמנות, הסאטי, גרמו לי להרהר בדבר ואפילו להתהפך בחוסר נוחות מתוך שינה.

מכיוון שהספר היה כל כך ‘קריא’ ומרתק, התחלתי לחשוד שמא מדובר במעין רומן רומנטי במסווה של ספרות היסטורית. עם זאת התיאורים המדוקדקים של מערכות היחסים המתפתחות, וההשוואות בין נסיך אנטיפת לנמיית מחמד   גרמו לי להרגיש אחרת.

תיאורי המסעות ברחבי הודו, השיירות של הפילים והסוסים, האוהלים הגדולים, הנוף המשתנה תדירות ואפילו ההיבריס המשותף של התרבות ההודית והבריטית שאבו אותי לתוך הקריאה. אפילו קנה רובה מלובן שהופיע במערכה הראשונה וחזר באחרונה, הוכיח לי שאכן מדובר בספרות מופת.

כבר כאן? האזינו לפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’

היכלות רחוקים, הספר הראשון שמגיע אוטומטית עם גידול

סייג אחד לספר עולה באשר לחלקו האחרון. לכאורה, הרומן המוצג בסיפור מגיע אל סופו, אבל לספר נותרו עוד לפחות מאתיים עמודים שעוסקים בלי קשר ובלי טעם בסיפור מלחמה באפגניסטן. רק לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי עד כמה אותו חלק אחרון בלתי רלוונטי. הדבר מזכיר, אגב, את הספר שאנטראם שמסתיים כמאה עמודים לפני הסוף כאשר תיאור של מלחמה (אחרת) באפגניסטן הופכת למרכז העיניינים, הרצף נקטע והסיפור הופך מתיש ומעיק.

עם זאת, 80% העמודים הראשונים של הספר שווים את הקריאה. למרות שמדובר בספר עבה במיוחד (בגרסאתו המוקלטת 45 שעות) הצלחתי להישאר מרותק לסיפור ולכתיבה הקולחת של מ.מ מרגרט.

הכתיבה של מרגרגט כל כך קולחת עד שהספר הצליח להתחבב עליי באופן יוצא דופן באופן שגרם לי להאזין לו גם בשעות של אובדן ריכוז מוחלט. פרק הזמן בו הריטלין מתפוגג והמוח שלי הופך לדלעת. אם במשך הזמן הזה הספר עבר עליי בנעימים ובריכוז מוחלט סימן שמדובר בספר שכל אחד יוכל לקרוא!.

שם ספר: היכלות רחוקים שם מחבר: מ.מ. קיי מו”ל מקור: זמורה שנת הוצאה: 1985 שפת מקור: אנגלית שם מתרגם: כרמית גיא