הֶסְכֵּתוֹלְדוֹת- השואה בצפון אפריקה- מחנה העבודה בביזרטה

הֶסְכֵּתוֹלְדוֹת- השואה בצפון אפריקה- מחנה העבודה בביזרטה

השואה בצפון אפריקה בקושי נוכחת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.  בפרק שהוקלט לרגל תשעה באב, ראיינתי את סבא שלי- מוריס דיעי (שאני קרוי על שמו) אודות התקופה בה היה אסיר במחנה העבודה ביזרטה בתוניס.

 

ראיון  עם סבא שלי, מוריס (מצליח) דיעי , אודות התקופה בה היה אסיר כפייה במחנה ביזרטה שהקימו הנאצים בתוניס. מעט ידוע על השואה בתוניס בפרט והשואה בצפון אפריקה בכלל.   בפרק הקרוב של הסתכולדות אנסה להרחיב מעט את היריעה ולספר את אחד הסיפורים המושתקים מימי האיימים.

 

את סיפור חייו של סבא שלי תיארתי בפוסט בפייסובק לפני כמה שנים, כאשר חגג את בר המצווה בגיל 93 ברחבת הכותל!.

“סבא מוריס האהוב אשר נולד בתוניס חווה ילדות שאפילו צ’ארלס דיקנס לא היה מסוגל להמציא. סבא נדד ברחבי תוניס כילד יתום, חי אצל קרובי משפחה, פרנס את עצמו בעשר אצבעות, למד מקצועות שונים ואף נלקח למחנה עבודה בעת הכיבוש הנאצי בתוניס.

לאחר שהתחתן והקים משפחה סבא עלה לארץ, גר במעברה, הגיע לבאר שבע, עבד בסולל בונה, הקים את בירת הנגב וזכה לעשרות נכדים מששת ילדיו, שנים ספורות לאחר שהתאלמן מסבתי מדלן, זכה גם לעשרות נינים אשר הבכור בהם הגיע לא מזמן למצוות.

ללא ספק זכיתי לחיות ולגדול בשכנות לסבא שלי, האדם אשר לימד אותי על המסורת היהודית החשובה כל כך, אך המשנית לדרך ארץ ולאהבת האדם. סבא מוריס, איש הספר, בעל הידע העצום והתיאבון הבלתי נלאה להשכלה ולהרחבת אופקים אשר ממשיך ללמוד ולהעמיק גם בגילו המתקדם משמש לי כמודל נשגב לצנעה, לדרך ארץ ונדיבות.

 

 רוצים להקליט פרק על הסיפור המשפחתי שלכם?

 

 

כיום, שנים לאחר שעברתי לתל אביב, לחברה מנוכרת ואווירה ספק צינית ספק הדוניסטית אני מודה על העוגן בשם סבא מוריס המזכיר לי תמיד עד כמה חיי הרגעיות הינם ברי חלוף ומגומדים לעומת אחדות משפחתית, חיי פשוטות ועבודת כפיים. נקודה ארכימדית סביבה אפשר להסתובב, אבל נקודה שתמיד תישאר לי ציר.

סבא מוריס לימד אותי שהיהדות היא כמו מערכת השמש- ישנם כוכבים קרובים יותר, ישנם כוכבים רחוקים יותר אבל כולנו סובבים סביב צירה.

אתמול כשירדנו מהאוטובוס לכותל וקידמו את פנינו צמד מתופפים אשר ליוו אותנו אל הרחבה, לא עבר אדם באיזור שלא השתהה לנוכח המראה המשונה- אדם ישיש וכפוף, שעון על מקל צועד לאיטו ומסביבו רוקדים ומקפצים עשרות בני ובנות משפחה, שרים בקול ומוחאים כפיים. 
הסבא שחווה חוויות נפלאות וקשות בחייו, נדודים, יתמות, אלמנות וכן הולדת ילדים, חתונות, בריתות. האדם שלאחר תשעים ושלוש שנותיו, נראה היה שכבר ראה הכל- והנה נוכח לדעת שהטוב ביותר היה כל הזמן עוד לפניו. משפחה ענקית, שבט אוהב ומחבק ההולך אחריו ומוקיר לו תודה והערכה על כל ההענקה וכל השנים הנפלאות. רקדנו ושרנו סביב לסבא הנרגש והדומע. זקן השבט, חכם הכפר, האיש אשר אליו באים לבקש בעצתו ולבקש את ברכתו (בין השאר ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ’ בבוקר הבחירות!!).

המשפחה המבוזרת על פני כל הארץ התכנסה ליום אחד, מילאה אוטובוס ויצאה לחגיגה אשר אף אחד מאיתנו לעולם לא ישכח. חוויה מחזקת ומעצבת שאין שניה לה.”

 

זכרונות המלחמה של סבא מוריס

 

כאשר היה (בערך) בן עשרים נלקח לשירות עבור הצבא הנאצי במחנה העבודה ביזרטה.

במחנה האסירים חולקו לקבוצות עבודה, שנוהלו על־ידי  הגרסה התוניסאית לקפאו-׳קאדרים׳ יהודים.

 

בביזרטה הפועלים הועסקו 14 שעות ביממה ונענשו בחומרה על כל הפרת סדר.. מי שניסה לברוח הסתכן בהוצאה להורג.  עם זאת, ההפצצות התכופות  של בעלות הברית, גרמו לנאצים להעלים עין מהתקנות החמורות, ולבלות זמן רב יותר במקלטים.

 

 

ריקוד הניצחון של סבא מוריס עם ראש עיריית באר שבע- רוביק דנילוביץ

 

שלום וברוכים הבאים להסכתרבות. אני מור דיעי חנני והיום אני נרגש לארח את סבא שלי מוריס (שאני קרוי על שמו, למי שתהה). סבא שלי, יליד תוניס, נולד לפני יותר ממאה שנים. מתי בדיוק?, לא יודעים, כי לא ספרו. אבל בכל שנה אנחנו חוגגים לו יומהולדת בחמישה במאי. התאריך בו שוחרר מחנה העבודה ביזרטה בו היה אסיר של הצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם השניה.

בפרק הקרוב נספר על ההיסטוריה של יהדות תוניה ועל ימיו של סבי במחנה העבודה ביזרטה.

 

 

ההיסטוריה המודרנית של יהדותתוניס  מתחילה בהכללת יהודים בהצהרה הצרפתית על זכויות אדם והאזרח בתאריך ה27 בספטמבר 1791, ולאחר מכן בשנת-   1808  עם גזירות נפוליאון אשר הצליחו  לעורר אהדה מסוימת לצרפת בקרב יהודי תוניסיה.

זמן לא מועט לאחר מכן תוניסיה נפתחה בהדרגה להשפעות חיצוניות. כ

כך קרה שהשליט התוניסאי מוחמד ביי חנך את רפורמה 123. רפורמה זו ביקשה לבצע תיקון באמנה התוניסאית.  בהמשך , בשנת 1855  בעת עלייתו לשלטון, מוחמד ביי ביקש להסיר את הגדרת היהודים כ’דימי’ בניי חסות תחת שלטון המוסלמים. 

בשנת 1864 פרץ מרד בתוניס אשר אילץ את ביי להשיב את המצב לקדמותו.

 

עם זאת, לא כל הקהילות המקומיות הצליחו להתפתח באותו קצב, וחלקן רק מעט מאוד הושפעו מהקדמה. קשיים נתגלעו, כמו למשל בעיר בז’ה ה קהילות לא היו יכולות לספק את התרומה הכספית.

במקרה אחר יהודי ג’רבה  סירבו  לפתוח בית ספר של אליאנס והחרימו  את החינוך החילוני שהוצג על ידי הרשויות הצרפתיות.  למרות לחץ מצד מנהיגים יהודים בבירה ושביתת הרבנים שקראו לנידוי כל חבר בקהילה שיעבוד איתם,  החברה הטוניסאית זכתה לתנופה אדירה בכל הקשור לחינוך תחת השלטון הצרפתית.

בשלב העלייה ברמת ההשכלה שהביא לעליה ברמת החיים עד סוף המאה התשע עשרה, היו  למשפחות משאבים כספיים מס פיקים כדי לרכוש השכלה משנית ואפילו לימודים  גבוהים יותר.

במקביל, הקהילה המשגשגת נהנתה מהשפעה הקולוניאלית (אמרתי ‘נהנתה’ ו-‘קולוניאליזם’ באותו משפט. לא יתנו לי להיכנס יותר לגילמן).

היהודים עדיין התעקשו להפעיל מלאכות מסורתיות של סחר, מסחר ומלאכה, הדבר הוביל לכך  אנשים צעירים עזבו את  בתי ספר ומרכזי הלמידה כדי לעבוד יותר בסדנאות, חנויות ומשרדים.

כמו כן הם גם הגיעו לשלב שבו איישו את הרשתות של סניפי בנק וחברות ביטוח צרפתיות  והרבו לעסוק בעסקים חדשים.

חלקם של העובדים גדל באופן משמעותי מאז שהדור הצעיר רכש ידע  מספיק בצרפתית כדי לשמש כמתורגמנים לערבית.    יהודים רבים שימשו גם כמתווכים בין הבוסים הצרפתים  עם הלקוחות התוניסאים. הילדים של הדור הבא  דחפו את החברה אל החינוך המערבי וגישה למקצועות חופשיים.

 משפחות יהודיות מערביות  מיהרו לנטוש את בתיהם המסורתיים והתיישבו בדירות בודדות בקצות  הערים או בשכונות שיועדו במקור לעשירים בשכונות  החדשות  של תוניס הבירה. השינויים הכלכליים האלה הובילו לארגון מחדש של חברה יהודית: בורגנות מסחרית, תעשייתית או חקלאית ( וגם עורכי דין, רופאים, רוקחים ואדריכלים), כך עלה לגדולה  גם המעמד הבינוני שכלל בעלי חנויות, בעלי מלאכה, עובדים ומשרתי ציבור.

 

השואה בצפון אפריקה החלה עם כיבוש צרפת בידי גרמניה והנחתת כוחות גרמניים על אדמת תוניס. 

תחילה נדרשו להגיע יותר מ־120 איש, אבל אף יהודי לא היה מוכן לקחת את הסיכון.  הגרמנים  לקחו עשרות בני־ערובה מבין ראשי הקהילה והתחילו במאסרים המוניים ברובע היהודי, תוך כדי איומים לפוצץ את בית־הכנסת המרכזי של תוניס.

 הוועד היהודי נאלץ  לגייס ולמיין עובדי־כפייה ולהעביר אותם למחנות בהתאם להוראות הגרמניםץ

בסך־הכל קרוב ל־5000 יהודים נלקחו לעבודת־כפייה. הם פוזרו בקרוב לשלושים אתרים.

 

בשלב השלישי, סבא שלי, מוריס, הגיע למקום הגרוע מכל. ביזרטה.

ביזרטה הייתה נמל מפוארת שהצרפתים פיתחו. כל צי הצבא הצרפתי היה עוגן שם, והמלחים היו ממלאים את המסעדות והברים של העיר.

המחנה שהוקדם בסמוך הכיר היה הרבה פחות פסטורלי.

בתוניס היתה נקודה היסטורית יוצאת דופן בתולדות השואה בצפון אפריקה. עבודת־כפייה- בתשלום.

בעיר בספאקס הנאצים הכריזו על גיוס כפייה של  100 עובדים לצורך פריקת  כלי־רכב צבאיים ולבניית מיקלטים. את שכרם קיבלו המגויסים 

הקהילה היהודית פנתה לאזרחים עניים והציעה להם  100 פראנק ליום בתמורה לתפקיד הכפייה. מספרים כי הנאצים רצו להרחיב את עבודות הכפייה לכלל יהודי העיר, אך נשיא הקהילה הזהיר מפני התפרצות של מגיפות, והגרמנים ביטלו את המזימה שלהם. (זו הפעם הראשונה שאני משתמש במילה ‘מזימה’ פשוטה כמשמע(.

 

 

 

במחנה ביזארטה האסירים חולקו לקבוצות עבודה, שנוהלו על־ידי  הגרסה התוניסאית לקפאו-׳קאדרים׳ יהודים — ראשי- קבוצות, בעירץ  תורגמנים ורופאים.

מחנה ביזירטה היה אכזרי מאד, אבל איפה עוד שמעתם על מחנה כפייה שבו האסירים מקבלים גימלים מרופאים?.   סבא שלי קיבל חופש מחלה אחרי ההפצצה של המטוס הבריטי, (אני צריך לברר אם קיצצו לו את זה מהשילמים).

 

בביזרטה הפועלים הועסקו 14 שעות ביממה ונענשו בחומרה כיאה לחינוך הגרמני הקפדן. מי שניסה לברוח הסתכן בהוצאה להורג.  עם זאת, ההפצצות התכופות (תודה לאל) של בעלות הברית, גרמו לנאצים להעלים עין מהתקנות החמורות, ולבלות זמן רב יותר במקלטים.

 

 

ביום שישי, 7 במאי 1943, בשעות אחר־הצהריים, בעלות־הברית שיחררו את תוניס ואת ביזרטה. פחות משבוע לאחר מכן המלחמה בתוניס באה אל קיצה. כרבע מיליון חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי בנות־הברית. כאלף גרמנים הצליחו להימלט בכוחות עצמם מתוניסיה.  כלומר, אלף גרמנים וסבא שלי, שרק נראה גרמני. כן, סבא שלי, בדיוק כמוני תכול עיניים ובעל שיער מלא ברק (בן מאה איבד 28 שיניים ואף לא שערה אחת!).

רבים מהמאזינים שואלים איך סבא תוניסאי נראה כמו לאונרדו דה קפריו, והתשובה היא שאנחנו במקור גיברלטרים עם שורשים בריטיים. דיעי זה כמו דוריס דיי או דניאל דיי לואיס. כותבים את זה ד.י.ע.י עם ע’ שותקת ו-י’ בשווא נע עם חורוק. בכל אופן, המראה המצודד של סבא שלי עזר לו מאד כשהוא חיזר אחרי סבתא שלי, אבל כשתפסו אותו חיילים בריטים, זה היה פחות סימפטי- הם חשבו שהוא גרמני בגלל העיניים הכחולות שלו, וכמעט עצרו אותו!. 

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן