כדי להבין את עלילת הספר נוהל ויזתא, אזכיר סיפור שח לאפרים קישון על כלומניק בשם ‘כוכב ציגלר’ שנבחר לייצג את ישראל באולימפידת החורף (אף על פי שבישראל אין ספורט חורף, ואותו כוכב-ציגלר לא יודע לגלוש בכלל).
הספר נוהל ויזתא של אריה אלדד הוא מעין פארסה על כוחות הביטחון של ישראל ששולחים כלומניק נטול שם למשימת ריגול שיוצאת מכלל שליטה.
פרופ’ אריה אלדד הוא אדם חכם, לכל הדעות, וגם אדם מצחיק (כפי שניתן לצפות בתוכנית ‘גב האומה’, לצידו של הימני בסתר השני- ליאור שליין).
עם זאת, הרומן ‘נוהל ויזתא’ לא הרגיש מאד חכם. למעשה הספר גרם לי לתחושה של בילבול יותר מאשר תחושה של צחוק. לאורך הקריאה הרגשתי את החוויה הקישונית שורה על הכתיבה של אלדד, הרבה משפטים שנשמעים כמו התחלה של בדיחות מסיטקום ולא מתוך רומן סאטירי.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLZzik-5K4gHPLHo417ZKiEBV5AsUh_3zT
כאן נעוצה הבעיה בקריאה ברומן. יש בו הרבה רעיונות שמגולמים בתוך צ’יזבטים, קומדיה של טעויות שכותבת את עצמה מראש. תיאורים צקצקניים על שווצרים חמורי סבר, ועל ישראלים שפועלים ברישול כאילו היה מדובר בעוד חיסול של אל-מבחוח.
הפרקים הראשונים של ‘נוהל ויזתא’ מושכים מאד, נראה כאילו העלילה עומדת להגיע לקליימקס עם מסר ומשמעות. אבל ככל הספר התקרב לקיצו התברר שהעלילה לא הולכת לשום מקום.
בתור ספר שספר על תכנון תוכנית והוצאתה לפועל, הייתי מצפה ששום דבר לא יפעל כמו שצריך, או שהכל יפעיל כמתוכנן ואז יתגלה שיש תוכנית אחרת, של גורמים אחרים, שמנסים להפוך את המרגל הכפול למרגל משולש.
הספר נוהל ויזתא עמד סטטי במשך רוב הזמן, כמו משחק מחבואים שהעומד דוגר על הביצים. גם ההתפתחויות וגם הכיוונים החדשים של העלילה חזרו לאותה נקודה ולאותו מלון בעיר השווצרית ברן.
