חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הפרה שבחדר והמבטים הנסובים הצידה

הפרה שבחדר והמבטים הנסובים הצידה

ביקורת קצרה על הספר ‘הפרה שבחדר’ מאת מלאני ג’וי

אתחיל בגילוי נאות. כשהיתי בן שמונה אכלתי את הכלב שלי. לא בדיוק כלב פיזית, אלא כבש שגידלנו בחצר כדי לחדש מסורת תוניסאית פולחנית מימי קדם. מבחינתי לא היה הבדל בין כלב לכבש. שנים התחננתי מול הוריי לחבר על ארבע ובסוף כתבתי לעוזי חיטמן לתוכנית ‘חלום עליכם’ שאני רוצה כלב. ידעתי שחלומות ששולחים אליו מתגשמים, וגם ידעתי שהכתב יד שלי לא קריא, כך שהוא בקלות יכל לחשוב שאני רוצה כבש.

כאשר קראתי את ‘הפרה שבחדר’ מאת מלאני ג’וי, הצלחתי להתחקות באופן עמוק ופילוסופי אחר השאלות הנוקבות שמעסיקות אותי מגיל צעיר: למה אנחנו אוהבים כלבים, אוכלים תרנגולות ונועלים פרות?.
כפעיל למען זכויות בעלי החיים אני נחרד לגלות בכל פעם עד כמה אנשים לא מודעים לכך ששחיטת הפרה היא לא האקט הנורא ביותר בחייה אלא סיום לחיים שלמים של סבל והתעללות. לא אכנס כאן להסברים למען טבעונות, אלא לאופן בו מאלני ג’וי עושה את זה בצורה שכלתנית והגיונית.
ברור כי לספר ישנה מגמה לטבען אנשים. אבל שלא כמו דתות מיסיונריות או תנועות חברתיות בעלות תפישות הטוענות לתיקון מהיר ויעיל של החברה, הטבעונות לפי ג’וי מבקשת רק לעמת את הקורא מול העובדות ולהניח בפניו מאזניים שעל כפן האחת גרגרנותו האישית ועל כפן השניה ההכחשות, ההתנגדויות, הסרת האחריות וההתעלמויות אשר התבצר בהן כל חייו.

‘הפרה שבחדר’, מאת מלאני ג’וי, הוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגום: דבי אילון

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן