הבעיה האתנית של אפריקה היא בראש ובראשונה האופן השרירותי שבו חולקה היבשת (כפי שתואר בשאלה הראשונה). לאזרחים שונים במדינה אחת אין תודעות לאומיות, לשוניות ותרבותיות ספציפיות. בני ההוטו והטוטסי חולקו באופן בלתי שוויני בין בורונדי לבין רואנדה במקום ששטח אחד יוקצה לכל אחד מבני העמים. (כמובן שהדבר היה מאלץ חילופי אוכלוסיית, אך דבר דומה קרה באירופה עם העברות אוכלוסייה בקפריסין והפרדת שני חלקי בלפסט)

במקרים אחרים הפוליטיקה לא נסובה על פי ימין ושמאל, רפובליקאים ודמוקרטים אלא על פי בני שבטים שונים היושבים תחת אותו הפרלמנט. כאשר הבחירות נעשות על בסיס אתני ולא על בסיס אבני היסוד של הדמוקרטיה- אדם מצביע עבור מי שישפר את מצבו, הופך את הבחירות באפריקה למיותרות במידה מסוימת. כמו כן בני מיעוטים אתניים לא יגיעו לעולם לתפקידי מפתח בארצם. כאשר בן אחד העמים עולה לשלטון בארצו הוא דואג בראש ובראשונה לבני ביתו.

מרבית הקבוצות באפריקה אינן נחשבות אומות מכיוון שאינן מבקשות היבדלות עצמאית כמדינה מפרדת. רוב מדינות אפריקה אינן מדינות לאום אשר בעלות שאיפות מושתפות ובמקרים רבים בני מדינות שונות מאוגדים תחת אינגרציה מנהלתית או כלכלית.

אין לטעות ולהניח כי בטרם חלוקתה של אפריקה בידי המערב המצב בה היה נפלא ורווי שלום. סכסוכי דמים תמיד היו קיימים, יריבויות ומקרי אכזריות נודעו בכל ההיסטוריה, אך בעבר החברות השונות הצליחו לווסת את עצמן, מנהיגי שבטים היו מצליחים לפתור סכסוכים וימי שגשוג שונים ניכרו במקומות שונים. כיום כאשר העולם המערבי המזהם גורם לבעיות אקולוגיות המביאות לתהליכי מידבור ויריבויות בנושאי מקורות מים ניתן למצוא סכסוכים כמו הסכסוך בדרפור אשר לא היה מתחולל  לולא המערב.

הסכסוכים האתניים באפריקה  מתגלמים בצורות שונות. אם במבני מדינות שקרסו או התפרקו: ביאפרה, שתי הרודזיות, שתי מדינות סודאן, סומלילנד, שתי מדינות קונגו וכדומה. מאבקים שונים אשר שינו גבולות באמתלות שונות הגיעו לאותן כשלונות.

לסיכום הריבוי האתני הפך לבעיה בעקבות חלוקתה השרירותית. גם אירופה מאופיינת בריבוי אתני. מאז המחצית השנייה של המאה העשרים הגבולות של אירופה הפכו למעין סטטוס קוו אשר עודו נוצר בעיות שונות של מיעוטים החיים בסמוך לגבול של מדינת הלאום העצמאית שלהם (הונגרים בגבול סלובקיה וליהפך). אך כאשר רוב בני העם הספרדי יושבים בספרד, בני העם השבדי בשבדיה וכדומה ניתן למצוא שקט יחסי. במקרה של התפרקות ברה”מ לשעבר התגלעו מחלוקות שונות בשל הצורך ביצירת הפרדה בין סרבים לבוסנים, לקרואטים בשטח שכמעט ולא ניתן היה לאגד לכדי מדינה אחת ספציפית. במקרה אחר במזרחה של אירופה מובלעת אזרית בליבה של ארמניה הובילה למלחמת נגורנו קארבך. אלו הם מקרי קיצון יוצאים מן הכלל בכל הקשור לאירופה. אך באפריקה המצב הפוך לחלוטין, התסבוכת היגוסלבית היא תסבוכת כלל אפריקאית. הניסיון לחשוב מה מתחולל באפריקה ניתן להמשלה למקרה בו הייתה קמה מדינה בשטח שבין ספרד בריטניה וספרד תוך הנחה שהן פריז, לונדון ומדריד הן שלוש ערים השייכות למדינה אחת. דבר כזה מאפיין את אפריקה של היום.

בהקשר זה ניתן לראות את מלחמת העולם השניה שימשה נקודה ארכימדית בהיסטוריה של אפריקה. האדם הלבן והכובש הוכה שוק על ירך במלחמה ונתפש לראשונה כחלש, פגיע וככזה שניתן לנצח אותו. המעצמות הקולוניאליות, בזמן שליקקו את הפצעים, נאלצו להשקיע מאמצים רבים מאד בשיקום של עצמן. הדבר כמובן בא על חשבון כיבוש אפריקה והמזרח, הדבר הודגש יתר הדגשה על ידי ממשלות השמאל שקמו במדינות השונות לאחר שינוי דעת קהל אשר חקקה את האנטי מלחמתיות כראשון במעלה.  יתר על כן מאזן הכוחות השתנה בעולם לאחר המלחמה כאשר ארצות הברית וברית המועצות החליפו את בריטניה וצרפת בתור ההגמוניות העיקריות בעולם. ארצות הברית שהתגלתה כמושיעת המין האנושי הביאה גם לשינוי תפיסתי רחב היקף בזמן המלחמה- פצצת האטום על ירושימה ונגסקי הביאה את כל הצדדים בעלי העוצמה באפריקה  להגיע לכדי הבנת הסכנות הכרוכות במלחמה ובחוסר הפרופורציות של העוצמה החדשה.

כמו כן מלחמת העולם השנייה הביאה את המעצמות השונות להעמיק את כיבושיהן ביבשת על מנת להשיג הון נוסף למימון המלחמה, הדבר הביא את האפריקאים לסף אי סלחנות בשל המשבר הכלכלי שבפרץ בשל כך. האו”ם אשר זה עתה קם גיבה את מדינות אפריקה המשתחררות אשר החלו באותן השנים להיבדל מן אירופה על ידי הקמת גופים כליליים עצמאיים, מערכות מונטריות עצמאיות ואפילו הקמת כנסיות אפריקאיות.

יש להדגיש כי אין מדובר בשחרור לאומי, כל שחרור שהוא היה שחרור במסגרת גבולות שרירותיים ללא אומת על אשר בשמה נתבעה הבקשה לעצמאות

המאבק לא נעשה באיבחה אחת. ראשית מכיוון שיחסי הכוחות לא איפשרו התקוממות שכזו ושנית מכיוון שהשלטון השתלט לא רק על אדמתם של האפריקאים אלא גם על תודעתם. אפריקאים רבים לא האמינו כי בכוחם להשתחרר ולהיות עצמאיים. בפועל התארגנויות קטנות החלו לפעול בזו אחר זו, אירגונים וולנטריים נראו בכל מקום, תודעת התנגדות החלה להתעורר.

אם ימי ראשית מלחמת העולם השניה שתלו את זרעי העצמאות אזי מהלכה של המלחמה ותוצאותיה היו הדשן, המים והשמש שהנביטו את הזרעים והצמיחו את תנועות הקוממיות.

לסיכום אתן את דעתי האישית בנושא: עליית הנאצים לשלטון לא הייתה חריגה בנוף האידיאולוגי הגזעני, אירופוצנטי גזעני אשר רווח באירופה. היחס למיעוטים, שגעון הגדלות, תאוות הכיבוש היו משותפות הן לגרמנים, לצרפתים, לפורטוגזים ולבריטים. מלחמת העולם השנייה הציבה מראה שחורה מול רוב עמי מערב אירופה אשר ראו לאן יכולה אותה הגזענות ואימפרילאיסטיות להוביל.  השינוי הגיע מאירופה (לראייה לכך מדינות בריטניה וצרפת קיבלו עצמאות לעומת המדינות תחת שלטון פורטוגל שהמתינו עד אמצע שנות השבעים מבלי להשיג עצמאות כאחיהם).  הפחד מלהידמות לנאצים הוביל לתובנת ההמונים כי אין תוחלת באימפריאליסטיות שכזו.