בסדרה החיים עצמם שחקנים מעטים זכות להגשים את החלום האולטימטיבי שרבים כל כך מהתחום מבקשים להשיג בכל דרך. החלום לגלם את אותה הדמות בכמה פרקי זמן במקביל. מנדי מור ומילו ונטימיליה קיבלו מתה שאותה אבקש להסביר בפוסט הבא.
הסדרה -‘החיים עצמם’ בלתי ניתנת לתיאור. כל מי ששאל אותי במה הסדרה עוסקת עיקם פרצוף למול התשובה- ‘דרמה משפחתית. שלושה אחים, אחד מאומץ, אחת שמנה ואחד כוכבן רדוד’.
כאשר מחליטים להתעלות מעל לתיאורי הסינופסיס הממוצעים ניתן להישאר עם הקבלה אחת שתסביר במה מדובר- ‘מכיר את זה שאתה אוכל עוגת שוקולד כל החיים ופעם אחת אתה ‘נופל’ על קינוח משובח עם שוקולד שוויצרי מעולה?’.
זאת ההקבלה שלי ל-‘חיים עצמם’. סדרה שהיא אירוע טלוויזיוני מכל בחינה אפשרית- כתיבה, משחק, בימוי ובעיקר בחירה בנושאים שכמעט ולא דנים בהם בטלוויזיה האמריקאית- חיים כאפרו אמריקאי בחברה לבנה ובורגנית והתמודדות עם השמנת יתר.
החלק המרתק ביותר בסדרה לא קשור באף אחד מהנושאים שהזכרתי קודם. החלק החשוב במסקנות מ-‘החיים עצמם’ הוא עצם שילוב העלילות והסיפורים אלו באלו.
שוב אסביר את דבריי:
אם הייתי יושב בהצגת תאטרון וצופה באחת העלילות בעיבודי לקרשי הבמה- הייתי יוצא באמצע.
כך היה קורה גם אילו היו יוצרים סרט המצמצם את הסיפור של רנדל ואביו או עלולתיהם של קייט וטובי המתמודדים עם זוגיות עתירת קלוריות. הסדרה ‘החיים עצמם’ הוכיחה כי המדיום הטלוויזיוני יכול להנגיש דרמה באופן המורכב והמרובד יותר מאז הולדת הרומן.
הפרקים המלאים של מטושקה פנדמיק
בסדרה החיים עצמם שחקנים הגשימו פסגה של יצירה בזכות בימוי חד פעמי
סיפורים שבני האדם המציאו מאז ימי יוון העתיקה התגלמו בדרכים שונות: היו את מי שמוססו את הסיפור לתוך אפוס אבירים מחורז או ממושקל. הסיפור נמתח בין קרבות ותאוריי נוף או חלקיי שריון. שירת רולן, האיליאדה והאודיסה, טבעת הניבולוגנים- כל אלו הן שירות ארוכות המכילות סיפור עלילתי מדולל בתוך מוץ של חרוזים ותאוריי גבורה. באיליאדה למשל מתואר מגינו של אכילס בלא פחות מ-1300 מילים. תיאור פואטי ומשתפך שהיה יכול להתיש אפילו את ג’יימס ג’ויס.
בצד השני של המאזניים עמדו המחזות אשר הציגו את הסיפור מזוקק. העלילה כעת התגלמה בדיונים, שכנועים, הפצרות, איומים והתרפסויות. המחזות מציגים קונפליקט אחד ספציפי, מספר דמויות מצומצם יחסית, ורעיון אחד מרכזי המתפרש על פניו.
עם תפוצת מכשירי הדפוס החלו הרומנים האירופאים לצבור פופולריות ותאוצה. כעת ניתן היה לשלב בין ההגות והתיאורים הארוכים של האפוסים לבין הרטוריקה המדוייקת של התאטרון.
מושג חדש נכנס לפעולה- ‘רוחב היריעה’- האופן לפיו הסיפור יכול להיות מורכב מקווי עלילה רבים לאורך זמן ארוך מאד.
אותו ‘רוחב יריעה’ כמעט ולא יכול לבוא לידי ביטוי בתאטרון. בקולנוע רוחב היריעה חייב להתמצות באופן הגיוני וקוהרנטי או על פני סדרת סרטים.
במשך שנים רבות הטלוויזיה עסקה בבידור ומנעה את עצמה מעיסוקים בדרמות כבדות משמעות. מאז סוף המילניום הקודם ועד היום ‘אוז’, ‘הסופרנוס’, ‘אבודים’, ו-‘החיים עצמם’- אלו סדרות המציגות סיפור המורכב מתתי סיפורים אשר הופכים את הרעיון לשלם, את התפישה למושרשת ואת הריווח בין פרק לפרק ובין עונה לעונה לזמן של עיכול, מחשבה, והרהור.
התיאור המקוצר שהתעכבתי עליו נועד כדי להמחיש את החשיבות של רוחב היריעה במקרה של – ‘החיים עצמם’ שכן הסיפורים הקטנים מהם היא מורכבת, יכולים להיות משעשעים או חמודים אבל בשום אופן לא יכולים לגלם בתוכם את היצירה בשלמותה. בדרך כלל סדרות טלוויזיה המציגות משפחות נוטות לארגן מציאות בה חיי הדמויות משורגות אלו באלו.
לדעתי ‘אבודים’ היתה הסדרה הראשונה שיצרה קולאז’ עשיר ומרובד העשוי משבבי חיים ופיסות סיפורים. בסדרה ‘החיים עצמם’ אותם שבבי חיים קשורים למשפחה אחת ולא לניצולי התרסקות מטוס.
נוסף להקבלה ל-‘אבודים’, ב-‘חיים עצמם’ לעיתים הסדרה נוטה להזחה מוחלטת של העלילה ומרכזת פרקים שלמים בסיפור כלשהו או מספר דמויות מועט. הפרק שבו רנדל נוסע עם אביו לממפיס כלל בתוכו את חמישים הדקות המרגשות ביותר עבורי בחודשים האחרונים, אבל לא יכל לעמוד בזכות עצמו- מנותק מהסיפור בכללותו והדמויות האחרות.
בסדרה החיים עצמם שחקנים מעטים הוכיחו בגרות קולנועית יוצאת דופן, בזכות סיפור טוב הבנוי בצורה של קליידוסקופ. כמו כן כן, הסדרה ‘החיים עצמם’ מוכיחה שלפעמים מה שתזמורת שלמה יכולה לנגן, פסנתר אחד לא יצליח להדביק את הקצב.
