חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
“הפרוסטטה ששילמה לי את שכר הדירה”- סיפור קצר

“הפרוסטטה ששילמה לי את שכר הדירה”- סיפור קצר

סיפור קצר שנכתב במסגרת  “ביכורים – אסופת סיפורים קצרים”. הסיפור הוקלט יחד עם סיפוריהם של בוגרי סדנאות כתיבת פרוזה למתחילים, מטעם “סדנאות הבית” – בית הספר לכתיבה יוצרת של הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי, בשיתוף ובהנגשת הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.

 

“הפרוסטטה ששילמה לי את שכר הדירה”- מאת מור דיעי חנני.

 

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]h6tlwMHZBh4[/wpdevart_youtube]

 

צריך לסרס את דוסטוייבסקי.

קמתי מן המיטה, נעלתי זוג נעלי בית ולבשתי את חלוק הצמר המשובץ. הכנתי לעצמי כוס תה בחופזה, אספתי חבילת ביסקוויטים בכיס החלוק, נעלתי את הדלת אחרי וירדתי במדרגות. בחצר עמד דוסטוייבסקי מתחת לשיח, מביט בי בלגלוג ופולט לעברי ‘מיאו’ עצבני.

אנטון צ’כוב, גולדה מאיר והיינריך היינה כבר התקהלו סביבי, מתחככים ברגליי, פלירטוט קטן וזנותי בתמורה לטובת הנאה בצורת ארוחת בוקר פריכה.

השעה הייתה חמש וחצי. העיר רק החלה להתעורר משנתה, אלו היו ימי סוף קיץ, ימים בהם הבוקר לא מתנפל כי אם מגשש לאט.

גולדה ישבה על אדן חלון והתמתחה. הוצאתי את קופסת המזון המאופסנת בארונית נטושה, שמאחוריי בלוניי הגז, ופיזרתי שלוש מנות קטנות של מזון, עליהן נלחמו הרוסי, הגרמני והפלסטינאית.

לורקה הגיח מפינת הרחוב, חטף לי מהיד חתיכת ביסקוויט שעמדתי לאכול. תוך כדי הליכתו המתנדנדת נפל הביסקוויט מבין שיניו על המדרכה. היינריך היינה התנפל  בטלפו אבל לורקה הקדים אותו, בלע בנגיסה אחת  וקינח את פיו בגב אמתו.

“מנוול!” קראתי לעבר  לורקה שגנב לי את הביסקוויט. הבחנתי בו עולה אל עבר חדר המדרגות וקראתי אחריו – “שלא תעז! אתה לא ישן אצלי! קישטה! החוצה! לך לישון מאחורי הבלוני גז!”.

קריאות המחאה שלי לא עזרו ולורקה נכנס בהתרסה אל הבית, מדדה מתוך עייפות אל עבר חדר השינה. מאיים להכתים את הסדינים בכל המחלות שהוא בוודאי נושא.

” לך לישון בסלון!” גערתי בלורקה והוא תקע בי מבט של – “אבל אתה ער! עכשיו תורי לישון כאן!”.

מבלי לומר מילה טפחתי לו על ראשו, לקחתי שמיכה ישנה ופרסתי על הספה בסלון. הוא התמתח בפה פעור, בהה כמה רגעים בתקרה ונרדם מיד.

 

כבר היה מאוחר מדי לחזור לישון. יצאתי למרפסת וקראתי בעותק ישן של האפוס הפיני הנודע – ‘הקלוולה’ (Kalevala) בתרגום לגרמנית לצד כוס תה. לאחר שעה הבחנתי בגברת פרוייליך מנופפת לי לשלום ביד גרומה מהמרפסת הסמוכה. הבחנתי בכך שהאלמנות עושה לה טוב, היא חייכה בפה מלא שיניים תותבות והשקתה את העציצים שקיבלה לשבעה.

 

לקראת עשר בבוקר כשמזג האוויר החל להתחמם וסכנת אבק וחול החלה מרחפת, עברתי לחדרי לקראת השלפשטונדה.

אני ככל הנראה האחד בכל תל אביב שישן על מיטת יחיד. לא מיטה וחצי ולא מיטה נפתחת. מיטה צנועה וצרה, מוצעת במצעים מכותנה מלאה, מצמצם את נוכחותי בחדר למינימום הדרוש, מותיר למדפים לעטר את שאר השטח.

 

לאחר תנומה מרוגזת, שכל הרעשים הסתננו מבעדה וגרעו ממנה את יסודותיה המבריאים והמרגיעים, התעוררתי מצלצול הטלפון. מעברו השני נשמע קולו של מארק גרוסקופ. קשיש מחיפה שבישר לי על מותה של שכנה  בת תשעים ושמונה  שהותירה אחריה ארון ספרים שלם.

חיפה נותרה מעוז שאריות הפלטה, יקים שדיברו בגרמנית משומרת היישר משנות השלושים העליזות, שמרו על גחלת הולכת ונכבית של גרמניוּת מופתית, וספריות הולכות ונעלמות. מארק שמר את המספר שלי במקרה שישמע על ספרייה שעתידה להיזרק לרחוב.

מאותן הספריות אני בורר את הספרים יקרי הערך ומוכר אותם לאספנים ואוניברסיטאות, בדרך כלל מגרמניה ואוסטריה.

יצאתי מהחדר. בסלון ישבו שלושת הפושטקים שהעבירו את זמנם בבהייה בסרט על מסך הלפ-טופ: אחי התאום סתיו, שגיא שלבש גופיה שהייתה הדוקה על שריריו המפוסלים ולורקה בהיר השיער. הוא הישיר אליי מבט ושפתיו הבשרניות קראו לעברי-

“בוקר טוב! יצאת לבלות עד כדי כך מאוחר שרק עכשיו קמת?”.

” היו לי אורחים לא קרויים לפנות בוקר, טבעי שאני עייף”.

לורקה הבחין ברגזנות הבוקר שלי והתריס- “יש אצלך משהו מתוק לנשנש? מתייבש לי הפה מהבייגלה”.  הבחנתי בשמיכה שפרסתי עבורו מגולגלת על הרצפה.

” אכפת לך לא לזרוק דברים שלי?” השבתי לעברו בזעם ולקחתי את השמיכה למכונת הכביסה. “אם נגעת לי במברשת שיניים אני אגלח לך את הגבות בפעם הבאה שתתנחל אצלי”.

זו הייתה הפעם השלישית החודש שלורקה הגיע לישון אצלנו בבית במקום לקחת מונית לדירה שלו ברחוב שטנד.

שגיא, גלוח החזה ומשומן השיער, קרץ לי ממקום מושבו על הספה, והציע לי להצטרף אליהם, הבחנתי בסרט מטופש על מרוצי מכוניות, ישבתי בין שלושתם ונשנשתי מקערת הבייגלה שהייתה מונחת על השולחן.

שגיא ישב סרוח אפרקדן לצידו של לורקה, פניו מפוייחות זיפי שיער.

כשלורקה הושיט יד לקחת חופן נשכתי את זרועו בהתרסה – “זה הבייגלה שלי!”

“זה הבייגלה שלי” תיקן אותי אחי התאום סתיו והשותף שלי לדירה “קניתי אתמול”- ענה וחטף את הקערה מידי.

“אפשר בבקשה את הבייגלה?” שאלתי את סתיו, נכנע לרצונו לראות אותי מתחנן.

“אני מסכים שתיתן לו את הבייגלה אם הוא יבטיח להיות ילד טוב ולא לאיים על הגבות שלי!” השיב לורקה, והניח בחיקי את הקערה. לאחר מכן הוסיף  “שמעתי את השיחה שלך. אם אתה מתכוון לנסוע לחיפה ברכבת אז תוותר מראש כי יש עיכובים בגלל מישהו שהתאבד על הפסים”.

“איך מדינה כמו הודו מצליחה להעביר מיליארדי הודים על מיליוני קילומטרים ביום ורק כאן בארץ הרכבת עובדת בתדירות של ביטוח לאומי?” התרגזתי.

“אם אתה רוצה אני אוכל להסיע אותך טרמפ לחיפה” התנדב לורקה “אני נוסע למסיבה שהפקתי ויש מקום פנוי ברכב, אם תרצה”.

ניתקתי את הקומקום, חטפתי את קערת הבייגלה מידיו של לורקה והכרזתי- “חמש דקות למטה!”

 

הגענו למרכז חורב כעבור שעה וחצי, לורקה נהג, שגיא ישב לידו וכיוון אותו בדרך. במושב האחורי ישב סתיו וזמזם בקול רם וטורדני את מילות השירים שהתנגנו ברקע; ערבוביה מכעיסה של צליליי טכנו קודחים, משפטי אהבה מנוסחים ברישול ופזמונים חוזרים ומייגעים.

שגיא ולורקה היו שקועים בעוד אחת משיחות הסרק שלהם, רצף ארוך ובלתי מוסבר של משפטים הנעים בזרם תודעה מתמיד וקישורים לא ברורים בין נושא לנושא על מוזיקה, סרטים, בגדים ומסיבות. שגיא ולורקה גרים דלת מול דלת ברחוב בן יהודה. מבלים זמן רב ביחד, חולקים ארון בגדים משותף וטעם רע בקולנוע. ללא ספק השניים מתאימים זה לזה כמו צרעת לקבצן בבנגלדש. כולם מניחים שהם בני זוג, אבל הם לא.

כשהגענו למרכז חורב קידם את פניי חברי מארק גרוסקופ שהמתין על ספסל, שעון על מקל הליכה וחבוש קסקט.  “Guten abend” בירך אותי מרחוק. “הבאת איתך חברים?” שאל  כשיצאתי מהרכב. “אולי תזמין אותם לשתות משהו?”

“השניים מקדימה מדברים על מדונה והבחור מאחורה משחק בטלפון” עניתי תוך שעיטה לעבר דירתו בקומה השנייה. “הם גם יוצאים למסיבה אז הם בטח רוצים להגיע לשם כמה שיותר צמאים”.

“אני חושב שלא תזיק להם כוס תה לפני” מלמל הזקן במבוכה, ניגש לרכב והוציא את החבורה לעבר ביקור קצר בדירתו.

“אח שלי סתיו, שגיא ועמית, אבל כולם קוראים לו לורקה” הצגתי את החבורה בפניו.

מארק הכין מגש כסוף עם חמש כוסות תה רותח שסתיו הגיש לשולחן הקפה.

” אז מה חברים?” חייך בחביבות הקשיש “אתם יוצאים הערב לחגוג בחיפה! נחמד מאד שגילתם את העיר שלנו, יש לנו יופי של נוף מהכרמל, והבחורות הכי משגעות בארץ!”

“והבחורים הכי משגעים” לחש שגיא לאוזנו של לורקה.

אחי סתיו הגיש את כוסות התה, לורקה ומארק החוו לו בתודה ושגיא סירב.

” אתה גם הולך איתם למסיבה?” שאל אותי מארק ואני קימצתי את גבותיי ומלמלתי – ” אני אוסף ספרים עתיקים – למה לי לבזבז את החיים שלי על מסיבות”. ניסיתי להעניק למשפט את הטון החיובי ביותר אך השתיקה שהתעוררה בעקבותיו הבהירה לי שטעיתי.

“אישה טובה הייתה פאנייה”  הפיג הזקן את הדממה “בארבע וחצי לפנות בוקר קמתי לשירותים, שוב פעם בגלל הפרוסטטה, ושמעתי קולות מחדר המדרגות. חשבתי בהתחלה ששוב הדרעקים הסטודנטים מהקומה החמישית  עושים מסיבה אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי את הפרמדיקים. היא התאלמנה לפני עשר שנים. בעלה לא השאיר לילדים גרוש והם רק המתינו בסבלנות עד שהיא תלך לעולמה. בטח יזרקו לפח את כל הספרייה שלה.

שני שכנים של מארק הלכו כבר לעולמם והשאירו ספריות למופת מהן הצלתי כרכים נדירים בעבר. פאנייה הייתה שכנה שמעולם לא פגשתי, אבל מבט חטוף בספרייה שלה הנהיר לי את אישיותה, את אהבותיה וסתרי ליבה. אפשר לחוש בספרים – שחזרה וקראה בהם פעמים רבות כמו עותק גרמני ישן של ‘מאדאם בובארי’ וספר שירי רחל.

מארק נתן לי את המפתח לדירתה של המנוחה ונותר לשיחה קלה עם החבורה שבסלון. בחצי הקומה למטה פתחתי את דלת ביתה של פאנייה, לצד אדן חלון מדופן אבנים מחוספסות וכהות ניצבה הספרייה הרחבה. תשעה ספרים הוצלו לאחר חצי שעה של נבירה בין כרכים מאובקים. אלו היו ספרים שבוודאי יכניסו לי שכר של חודש.

כאשר חזרתי לדירתו של מארק הבחנתי בו משוויץ בתמונות שלו מימי נעוריו למול עיניהם הקרועות של לורקה ושגיא שהביטו בהן בתאווה.

” אמרתי לכם שהייתי בחור חתיך פעם!”. הכריז בפניהם ופנה לעברי לבחון אילו ספרים החלטתי להציל מהספרייה של שכנתו.

” אמרו לי שאתה תמיד יודע מה לקחת” חייך. “תשתה עוד תה?” שאל.

“בשמחה” עניתי בחיוך והתיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי- הכסא המסתחרר של הפסנתר והוספתי “תודה!”.

” אפשר לשאול אותך משהו?” פנה בהתלחשות אליי בגרמנית כדי שהאחרים לא יבינו.

“בוודאי”.

“למה רק אליי אתה מגיב בנימוס ולחברים שלך אתה לא הצעת לשתות תה ולא אמרת תודה?”

“אני לא מבין אף פעם את הנימוס שלהם. הם עושים מה שהם רוצים. אני עייף מלנסות להבין אותם”.

“דולב אומר שהוא ישמח לצאת אתכם למסיבה” תרגם להם את דבריי בסילוף מחוצף.

“מארק צוחק” תיקנתי אותו. “אני, ברשותכם, אקח רכבת בחזרה לתל אביב, אתם תיהנו ותבצעו את מעשי התועבה שלכם גם בלעדיי”

“פאוסט שלך לא היה הולך למסיבות ונהנה?” ניסה לשכנע אותי סתיו כשהוא בוחן את הכרך הנדיר באצבעות ידיו השומניות.

“הוא לא היה הולך ל-‘מסיבות’, אולי לנשפים מכובדים עם מוזיקה מלודית שבוצעה על ידי תזמורת חיה – אבל מאחר ואין כאלו בארץ אני אחזור הביתה”.

“מישהו רוצה עוד תה?” הציע הישיש החביב ופנה לעבר המטבח, מסמן לי לבוא לעזור לו עם הכוסות וקערת הביסקוויטים.

בפינת המטבח תפס מארק את העותק הישן של פאוסט שלשמו הגעתי ועבר על דפיו באצבעות רכות וזהירות. גם על האיש וגם על הספר ניכרו השנים.

“אתה אוהב את פאוסט?”

“אני מדקלם את פאוסט מתוך שינה”

“מה אתה הכי אוהב בפאוסט?”

“הגרמנית שהוא כתוב בה מושלמת, החריזה מדוייקת, הדרך שבה גתה יוצר משפטים מורכבים. מה יש לא לאהוב בפאוסט?”

“ואתה מבין את פאוסט?”

“אני יודע על פאוסט יותר מגתה עצמו” צחקתי, אך לפתע הבנתי שהוא אולי מתחרט על כך שהוא מעניק לאספן צעיר את ההזדמנות לאסוף את הכרך הישן. ” למה אתה שואל?”

“אתה יכול להגיד לי במשפט על מה זה פאוסט?”

“זה הפסגה של היצירה הגרמנית” יריתי בתוקף.

“פאוסט מדבר על אדם שרוצה לקבל נעורי נצח. הרבה לפני המשקלים והמצלולים, פאוסט מדבר על הרצונות הפשוטים ביותר שיש לאנשים. כל יצירה שנכתבה בדיו או בדם אי פעם, מדברת על אנשים קטנים ורגילים שרק רוצים לחיות וליהנות. אתה לא באמת תבין אי פעם שום יצירה גדולה אם לא תכיר אנשים. בני אדם מעולם לא השתנו, הבניינים הטכנולוגיה והשפות משתנות אבל לא אנשים. צא איתם, דולב, תכיר אותם ובעיקר תבין אותם”.

“אני רוצה להבין את הרמן ודורותיאה לא את ג’סטין וביונסה”.

“תעשה ניסיון. תתחיל לכתוב עליהם. אולי יחסים של ‘בינו לבינה’ או ‘בינו לבינו’ לא מעניינים אותך, ואתה מעדיף להסתגר בבית. אבל קח את החברים שלך כניסוי, תכתוב על החיים שלהם”.

“איך אתה יכול להשוות תשוקה של רומיאו ליוליה לסטוצים של לורקה. אני אהיה כן איתך,  החברים שלי לא מחזרים עם פרחים ובונבוניירות”.

“הם פייגעלך!” השיב לי מארק, כאילו גילה את הסוד שהסתרתי מפניו ומיד החל לשיר “היה זה בחצי הליל- בחולות. כשזוג יצא לו לטייל בחולות”. לא הבנתי את פשר הצהלה הפתאומית ומארק הוסיף – “אתה חושב שפעם לא היו סטוצים? לא היו יצרים? רומיאו ויוליה היו בקושי בני חמש עשרה, שטופים ביותר הורמונים מכל החברים שלך ביחד. התשוקה שלהם הייתה לא פחות גשמית ואנושית מזו של החברים שלך”.

הקשיש שלא בחל במילים צדק, אבל אני שלא יכולתי להכיל את הדברים שאמר לי – החזרתי לו:

“אני לא יודע לכתוב סיפורים. מבחינתי מה שלא כתוב כפנטאמטר יאמבי לא נחשב כתיבה”.

“מצידי שתכתוב עליהם שיר ראפ או מקמה בחרוזים או טור אישי בעיתון ‘לאישה’. אבל אתה בסוף תבין את המסקנה הפשוטה הזו – אם אתה לא תבין בני אדם, לא תבין ספרות שנכתבת על בני אדם”.

לקחתי את מגש התה, חילקתי אותו לכל הנוכחים בחדר והשתדלתי להאזין עד כמה שאפשר לשיחה על עלילות הגבורה של מארק שהתגייס לפלמ”ח. מארק לא היה רגיל לאורחים  אך נהנה לשמוע שוב המולת נעורים וצחוק  מצטלצלים בין כותלי הסלון הקטן. הוא סיפר לנו בקצרה על אשתו שנפטרה לפני מספר שנים, ועל היום בו נפלה חומת ברלין כאשר שהה בגרמניה.     

כעבור חצי שעה  החבורה הודתה לו על האירוח ופנתה למסיבה, החלטתי להצטרף אליהם ולבלות איתם את שארית הלילה. באותו הבוקר חשבתי שיהיה יותר קל להכניס חתול לאמבטיה מאשר אותי למועדון והנה במחי משפט אחד שכנע אותי הזקן להצטרף אליהם.

 

 

בערב הראשון שלי במועדון נראיתי כמו אנתרופולוג שזה עתה הגיע לפפואה ניו-גיני. שדה המחקר שלי היה  מוכר מהסיפורים שסיפרו לי שגיא, לורקה וסתיו.

כעת כשהרכילות הפכה לממשות ניסיתי לרשום את הפרטים במחברת קטנה. אחי סתיו שתמיד דאג לי ולכישורים החברתיים שלי העיר כי זה לא מנומס לנעוץ מבטים באנשים ולכתוב עליהם באמצע מועדון. ניסיתי לזכור את המאורעות שסבבו אותי. הרגשתי שזו משימה חשובה אבל בזבוז זמן משווע. המוזיקה הציקה, האווירה הייתה מצועצעת והברמן צחק כשביקשתי להזמין תה.

לא הבנתי איך אחי סתיו קורא להמולה הזו- ‘בילוי’. הבטתי בו שעון לעבר הבר הודף מעל פניו גבר צעיר ושיכור, או גבר מבוגר עם חולצה פתוחה וחזה של מינקת בפנסיה. הוא לא נראה כמו קורבן של הטרדה בהמית אלא נינוח ושליו באופן מעורר סלידה.

לקראת הופעת הדראג באותו הערב לורקה הזמין אותי לחלק השמור לנו בטרסה הניצבת ליד הבמה. מעל למגשים נראו ראשיהן של מלכות הדראג שהופיעו באותו הערב. שתי בנות שתפקדו כנערות גלגל, ומלכה אחת שהופקדה על הנחיית הערב.

“אם אני לא צוחק אל תחשבו שאני סנוב. אני לא מבין הומור” הזהרתי את הנוכחים.

“אל תתייחס לזה בתור ערב סטנד-אפ. דראג זה אומנות!” השיב לי לורקה.

“דראג זה אומנות כמו ששח-מט זה ספורט” השבתי לו בעוקצנות כאשר שגיא וסתיו מיהרו להשתיק אותי כשההופעה התחילה.

 

על הבמה עמדה אישה, לא ביולוגית, העונה לשם מורטישה דה ווג, מאתיים קילוגרמים של שומנים חנוטים בתוך שמלת פייטים, בפנים מסויידות בקונסילרים. מורטישה, במצבה הטבעי, טכנאי מזגנים בשם איציק לוויט.

בין זמזומיי הגברברים, באותו מועדון, מורטישה  הייתה המלכה! כזו שרודה דבש מנתיניה מבלי להיחשף לעוקציהם המשוננים.

המיקרופון היה להמשך ישיר של היד שלה, וכל אותו הערב הטיפה אמריה לקהל, עורצת בקורבנות תמימים שהעזו לצעוק קריאות גנאי לעבר הבמה, שעה וחצי של הומור רדוד מטובל בשירים שבצעה בתנועות שפתיים מדויקות להפליא ובמימיקה מפליאה.

הכרתי את מורטישה מקטעי היוטיוב שלורקה היה שולח לי. הם היו רפטטיבים מאד. כשמוריטשה מצאה בדיחה מצחיקה היא התמידה בה, ובדבר השירים כמעט ולעולם לא חידשה. הייתה ממחזרת את ירדנה ארזי ושירי אירוויזיון מוכרים שנטחנו עד דק אבל המשיכו להיחגג בבולמוס של עליזות שתקף את  הקהל שהיה נתון בסגידה למורטישה כמו פרא לאלילתו. לפעמים נדמה שיושבי המקום יעריצו לנצח את מורטישה עד שהיא תגיד משהו נחמד עליהם.

 

מול שלוש בנות שיכורות שצעקו לעבר הבמה “את קוראת לעצמך מלכת דראג! חתיכת מטונפת” היא ענתה – “שמישהו ישפוך עליי שעווה רותחת ויחשמל לי את הפטמות עם אלקטרודות!  שלוש האווזות שישבו כאן מתחילת הערב פתחו את הפה. את באמצע- התפקיד שלך זה המפקדת אקה? אני אישית הייתי שולחת את שלושתכן למחנה כפייה בסיביר, תמיד יש ביקוש לזונות מלחמה שחורדיניות שמנמנות. אני הייתי רוצה לסיים את ההתייחסות שלי אלייך, רציתי להגיד לך שיש לך יופי של שדיים גם אני רוצה כאלה, יש לך את המספר של המנתח?”

הקהל צחק בחרחור ומחיאות כפיים כשהאמצעית קראה – ‘סתמי חתיכת קוקסינלית’.

כמעט בלי למצמץ החזירה לה מורטישה- “המפקדת אקה! אף אחד לא דיבר אלייך, את נראית כמו הדודה שבאה לארוחות ערב עם פשטידה שאף אחד לא אוכל. את נראית כמו חשבת שכר בתוך כדור דיסקו. מה זה הכתפיות שלך? הכי Take me to your leader , אני מבקשת מאנשי הבר היקרים שלנו לבער את הכוס שהיא שתתה ממנה, אי אפשר לדעת עם איזה מחלות חדשות הגעת לכאן”.

 

ו…אז זה קרה- צחקתי. בקול רם, צחוק מתגלגל ומטופש, משוחרר מכל רסן ועכבות. דהרה של הקלה מהסרעפת דרך קנה הנשימה ומשם הלאה. צחוק פוער פה וחושף שיניים.  הייתי מופתע מעצם היכולת שלי להגיב בכזו סלחנות לכזו רדידות.

לא האמנתי שכך אוכל  להעביר איתם את הערב, לרקוד ולשתות, וכאשר חזרנו לתל אביב הבנתי שזה הזמן שלי להתחיל לכתוב. לתאר את כרוניקת היומיום של חבריי ומכריי ובכך לנסות לפתור את החידה הסתומה הזו שנקראת ‘בני אדם’.

אני שרק על עצמי לספר ידעתי – וגם זה על דרך ניחוש – הבנתי באותו אחר צהריים חיפאי שאני לא יודע כלום. החברים שלי ואחי שתמיד היו מקור לשעשוע ולתמיהה הפכו עכשיו למקור היחיד שלי להכרת המין האנושי. רק הם היו האנשים שסיפרו לי על החיים שלהם, רק שלושתם לא שפטו אותי על המיזנתרופיה המופלאה שטיפחתי בעשרים ושמונה שנותיי. האנטיפטיות שביקשתי לסגל לעצמי כחומת מגן מהמיותר והלא נחוץ. כעת נותר לי לא לשפוט אותם בתגובה ולכתוב עליהם במלוא הכנות שאוכל לאזור.

 

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן