חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
קיצור תולדות הספרות הבלשית

קיצור תולדות הספרות הבלשית

מאז ימי שרלוק הולמס אנחנו עדים לאינספור בלשים המשתמשים בתושייה ובחושים חדים על מנת לפתור פשעים, לעצור טרוריסטים ולהציל את העולם. הפרק יעסוק בהתפתחות הז’אנר מרחובות לונדון בראשית המאה העשרים ועד לשבדיה ונורבגיה המככבות ברשימות רבי המכר בשנים האחרונות. הפרק ייתן דגש מיוחד למותחנים הישראליים של בתיה גור ז”ל, רם אורן וליעד שוהם.

הפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’ הוקלט במסגרת שיתוף פעולה בין החינוכית לספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.

 

קיצור תולדות ספרות המתח והבלש

 

שלום וברוכים הבאים לקיצור תולדות ספרות המתח והבלש.

שולמית הראבן כתבה פעם שהספרות הבלשית הספרות היחידה שיש לה את היושרה הבסיסית  לנסות לעניין את הקורא.

לכאורה, מאד קל לדבר על ספרות בלשית או ספרות ריגול ומתח. מספיק לתאר בקווים כללים את הסוגים השונים של העלילות, את הסיפורים הגדולים של אגתה כריסטי ושרלוק הולמס (כן, אני מודע לכך שהזכרתי סופרת ודמות ספרותית באותה נשימה. תתמודדו).

אך עם זאת, לא באנו לדבר על המובן מאליו, אלא על האספקטים יוצאי הדופן של הז’אנר.

ראשית כל, החלטתי לכנס תחת כותרת אחת גם ספרות מתח, גם ספרות בלשית, ריגול וגם… אימה או ספרות על טבעית.

לכאורה, כולן הן תולדות של ספרות ‘ספקולטיבית’ ספרות העוסקת בשאלה- ‘מה היה קורה אם’. ספרות המכילה בתוכה גם מד”ב, וגם פנטזיה כפי שהזכרנו בפרק הקודם.

עם זאת, בעוד מדע בדיוני ופנטזיה אלו שני ז’אנרים שבהם אין מהלך עלילתי מוגדר מראש ואין קתרזיס מובטח.  בספרות בלשית, מותחנים, ריגול ואימה יש איזה קו ידוע מראש, ברור מה גבולות הגזרה, פתרון כלשהו צפוי להתגלות, וקליימיקס מובטח.

כל התוספות כמו- ‘ביקורת חברתית’, ‘דמויות שטוחות ועגולות’, ‘משל לחיי הנפש של הגיבור’- אלו תוספות שיכולות להעשיר את הסיפור אבל הן לא השלד של הסיפור.

ספרות בלשית נשענת לדעתי על שני גורמים עיקריים- הראשון הוא על הבלש- מי שמתיימר לסדר את העולם והשני הפושע, או הפשע, מי שמייצג את הכאוס, את חוסר הידיעה, הפחד הקיומי, הסכנה האורבת בכל פינה.  הספרות הבלשית היא כמו הספרות הישראלית ספרות של יינג ויאנג, בכל פתרון יש תעלומה ובכל תעלומה יש סדר והיגיון. בכל תקומה של קתרזיס, מציאת האשם והשבת הסדר על כנו, ישנו גרעין של אימה, חשש ופחד.

בכל קטסטרופה של רציחות, פחד ואימה, קיים אלמנט של סדר. הפושע שמנסה ליצור את הפשע המושלם.  האימה והסדר מסורגים אלו באלו על  השלד של הסיפור. ממה מורכב השלד של הסיפור עצמו?, כאמור -פתרון של תעלומה כלשהיא, עם משימה שצריך לבצע, או מזימה שצריך לסקל. כל סיפור כזה הוא בהכרח סיפור בתוך סיפור.

בכל סיפור בלשי יש מישור אחד של החקירה או ההתחקות אחר הפעילות העל טבעית, ובתוך הסיפור הראשי משובצים סיפורים קטנים שהכרחיים להתקדמות של העלילה. סיפורם של הנחקרים, סיפורו של הקורבן, סיפורם של העדים.

 כך קורה שתמיד יסופר לנו ‘סיפור בתוך סיפור’.  חלק מהסיפורים הכרחיים לפתרון וחלק מהסיפורים נועדים ‘למשוך זמן’ או ‘לבלבל את הקורא’.

באחד הפרקים הקודמים כאשר עסקנו במושג ה-‘פילר’, הזכרנו את העניין המשמעותי לפיו ביקור בזירת הרצח יכול להיות מיותר לגמרי ולא לתרום להתקדמות העלילה, אבל היתקלות בחולצה עם כתם דם במכבסה עשויה להוביל לפתרון.

כמו כן, גם מותחנים, ספרי בלש וספרי אימה או ספרות העוסקת בעל טבעי, אלו ז’אנרים שקיימים בספרות, התחילו בספרות אבל לספרות אין עליהם מונופול. יש קו מקוקו דק מאד בין קולנוע או סדרות מתח, ריגול, בלש או אימה, לבין ספרות, והמדיומים השונים משפיעים אלו על אלו, עד כדי כך שכמעט ולא ניתן להפריד בין היצ’קוק ואדגר אלן פו.

עם זאת, אלו הז’אנרים הנפוצים והנקראים ביותר בספרות. למרות שנדמה שכבר אי אפשר להמציא שוב את הגלגל, ספרי מתח, ריגול, בלש ואימה ממשיכים להיכתב ולרתק את הקוראים.  בפרק הקרוב ננסה להבין את סוד הקסם הבלתי מובן מאליו!

(מעבר)

הספרות הבלשית מתהווה באירופה, במאה ה-19. באותם השנים, כזכור מתגבשת באירופה  חברה חילונית, קפיטליסיטת וכאוטית.

לפי ד”ר דוד גורביץ’  דמות הבלש היא חלק מהתהליך האידיואלוגי של הקפיטליזם החילוני של המאה ה19. היצירה הבלשית נועדה להכניס הגיון ושליטה רציונלית באלימות שהחברה שטופה בה.

הבלש קולט את רחשי הלב של האנשים, העדים והנחקרים. מבין את המניעים העמוקים שלהם. בוחן את הדחפים והיצרים שמניעים אותם.

 לפי ד”ר גורביץ’, הספרות הבלשית היא מעין מפלט דתי חדש העוסק באופן חילוני באשמה וחטא, וידוי ונחמה. במובן מסוים גם על מושג ה-‘תיקון’.

כמו כן נשאלת השאלה על מהות הקריאה של הספרות הבלשית: האם היא נועדה לספק את הקורא אסקפיסט שמוצא נחמה בגילוי הרוצח או שהקורא רוצה להזעזע מסיפור טוב שמזכיר עד כמה החיים שבריריים ונשמה שחורה של רוצח עלולה להסתתר בקרבם של האנשים הקרובים אלינו ביותר .

יתר על כן, בואו נחדד את השאלה. האם כקוראיי ספרות בלשית אנחנו מתרפקים על הקתרזיס שהסדר מושב על קנו או שאנחנו  צריכים לשאול: אם לכולם היה מניע ולכולם היתה הזדמנות האם אפשר לישון בשקט כי הרוצח נתפס או שצריך לחשוש כי אנשים שכמעט ביצעו את הפשע לא באו על עונשם.

 

(מעבר)

ספרי בלשים מכילים בתוכם, כאמור,  כמה מרכיבים ברורים . כמו למשל, חוקר, עם   תעלומה לא פתורה, מספר חשודים, ובעיקר- פתרון.

ההתפתחות המשמעותית של הסיפורת הבלשית התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-19 והחוקרים מייחסים לכך מספר סיבות: ריבוי הפשיעה כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, וכן הדת שפינת את מקומה לטובת המדע.

אלמנט החקירה הצטרף לאלמנט המתח שכבר היה מועגן בספרות במאה ה19. בתקופה שבה אנשים המתינו שבוע אחר שבוע ליציאה עוד חלק מרומן שקראו, היה כדאי להוסיף חידה ברקע של הסיפור, או אפילו בקדמת הסיפור כדי לרתק את הקורא. כך למשל ברומן ג’יין אייר של שרולט ברונטה, אשתו המטורפת של מר רוצ’סטר הוחבאה כל אותו הזמן בעליית הגג והטילה את איימה על יושבי הבית, וגם שרפת את הבית עצמו. ברומן ‘פאנטום האופרה’ ישנו מאבק בלתי פוסק בין זמרת האופרה קריסטין לבין עצמה. יש משהו אפל וקסום שמושך אותה בפאנטום, משהו ייצרי וחייתי שעומד בניגוד לעולם המעונב והתרבותת שבו היא חיה. גם ברומן ד”ר ג’ייקל ומיסטר הייד המאבק  מתנהל בין הצד החייתי והפראי לבין הצד המדעי והמחושב.

 

(מעבר)

עקבותיו של הבלש הראשון מובילים אותנו  לרחוב מורג ב_______. הרומן מספר  מספר על  אם ובתה שנרצחו באכזריות בחדר נעול. דופן חוקר את התעלומה ומגיע למסקנה המתבקשת לפי הרוצח הוא …. (אזהרת ספוילר) אורנגאוטן נמלט. כבר ברומן הבלש הראשון, סופר הבלש הראשון נחוש לבלבל את הקורא. עם זאת בספרים אחרים שלו הוא מסביר את חשיבותם של הרמזים ההגיוניים שהקורא חייב להבין כדי לפענח את הסיפור.

ב”הרציחות ברחוב המרגלים”, הבלש שלו  דופין, חוקר את רציחתן של שתי נשים. ככלל, פו נזהר מאוד להבטיח לקורא גישה לאותו מידע שלדופין יש במהלך החקירה. לדוגמה, אחד ממקורות הראיות העיקריים של דופין הוא דיווחים בעיתונים על הפשע.

חשוב לציין דופן לא  מפענח את הרציחות בגלל הריגוש של האתגר האינטלקטואלי הוא בסך הכל פותר את רצח כי זו הזדמנות להביך את המשטרה. זו  אחת התרומות החשובות ביותר של פו בפיתוח דמותו של הבלש. למעשה מאז ועד היום הבלשים הגדולים הם אווטסיידרים. למעשה כל בלש טוב מגיע משולי החברה, ועל כך עוד נדבר בהמשך הפרק.

 

(מעבר)

היורש של  דופן הוא  שרלוק הולמס, הבלש מאת  מאת ארתור קונאן דויל.  כמו אביו הרוחני, דופן, גם הולמס הוא בלש חובב שמזלזל במופגן במשטרה, עמיתיו המקצועיים בפתרון פשע. אבל בכל זאת ישנו הבדל אחד רציני-   עבור שרלוק הולמס, גילוי הפשע הוא לא רק תחביב; זה ייעוד. הוא מנהל חקירות במקביל, אוסף פרטי מידע, מארגן לעצמו תיקיות עם רמזים.

עם זאת, שרלוק הולמס עדיין לא ‘בלש מושלם’, כלומר, ארתור קונן דויל הוא לא סופר מושלם.

 במקרים רבים פתרון התעלומה לא נעוץ ברמז מיוחד, פליטת פה של אחד החשודים או תשומת לב לכתם של דם. במקרים רבים מדובר באגודות סתרים או סמלים מיוחדים שרק שרלוק הולמס מכיר. הקורא הוא לא שותף פעיל בחקירה, הקורא לא יכול לאתגר את עצמו. זה כמו לצפות במישהו אחר פותר תשבץ!.

הדבר לא הפריע לקוראים של הולמס לדרוש מארתור קונן דויל להמשיך ולתאר את עלולתיו של הבלש, למרות שלסופר נמאס והוא הורג אותו ואז הוא נכנע ומספר כי למעשה  במשך כל אותו הזמן שרלוק הולמס הסתתר במדינה בהוטן שבלב הרי ההימלאיה.

גם דופן וגם שרלוק הולמס הם שני האבות הגאים של ספרות הבלש. השאלה היא האם היורשים של הספרות הבלשית הולכים בעקבותיהם או שהם ממציאים את הז’אנר מחדש?

 

(מעבר)

כדי להבין את משמעותו של הבלש המודרני, בואו נפנה לרגע ליוון העתיקה.

בשנת 300 לפני הספירה בערך אריסטו כתב את הספר ‘פואטיקה’ שהניח את יסודות הדרמה המשמשת אותנו עד היום. מכירים את זה שבכל סדרה, בכל סיפור ובכל הצגה בכל סצינה או פרק יש מספר מסויים של דמויות ועיסוק בנושא אחד ספציפי? או במספר נושאים שמקושרים ביחד?- ההגדרה האלמותית של אריסטו המתקיימת עד היום.

ספרות בלשית היא ספרות שצריכה להמציא את עצמה מחדשה. לראייה, בואו ונבחן את המקביל הבלשי של אריסטו: בשנת 1929 ניסה את כוחו הסופר האמריקאי רונלד נוקס בתיאור ‘עשרת הדיברות’ של כתיבת ספרות הבלש. חלפו תשעים שנים עד לזמן אמירת שורות אלו, וכמעט אף דיבר כבר לא רלוונטי.

  1. כבד את קוראייך ואת קוראתייך, ותמיד תדאג שהרוצח יופיע בתחילת הסיפור אבל שהקורא לא יחשוד שזה הוא.
  2. לא תפטור את התעלומה באמצעות אלמנטיים על טבעיים.
  3. לא תתאר בסיפור יותר מחדר סודי אחד.
  4. לא תתאר רעלים שטרם התגלו.
  5. לא תציג דמות של סיני בסיפור, כי ידוע שסינים הם רשעים ולכן תהרוס את המתח כי כולם יחשדו בדמות של הסיני.
  6. לא תחונן את הבלש באינטואיציה על אנושית
  7. שמור את הרמז המפליל לקודשו, הרחק מעיני הקורא.
  8. לא תענה בבלשך עוזר בלש שיותר חכם מהבלש עצמו
  9. לא תפליל את הבלש בביצוע הרצח שהוא עצמו חוקר
  10. לא תציג זוג תאומים. אלא אם כן הכנת את הקורא מראש.

 

עם כל הכבוד לרונלד נוקס. החוקים שהוא עצמו תבע היו הראשונים להיות מופרים. חמישים שנים לאחר פרסום שורות אלו והן כבר הפכו ללא רלוונטיות.

הספרות הבלשית ממציאה את עצמה מחדש כדי לא לחזור על אותם האלמנטים ואותן העלילות ואותם הרמזים ואתם הפתרונות שכבר הוזכרו בספר אחר. מי שהפכה את העולם הזה לקשה אפילו יותר היא אגתה קריסטי.

 

(מעבר)

ברוכים הבאים לעולמה של אגתה קריסטי. האישה שעשתה לעולם הספרות הבלשית את מה ש-‘אגם הברבורים’ עשה לעולם הבלט.

הדמויות של כריסטי הן לב ליבם של הרומנים והסיפורים שכתבה.  כך למשל היא יצרה את דמותו הבלגי המשופם  הרקול פוארו. כריסטי הבינה את החשיבות של שיתוף הקורא ושימוש במסתורין ובדיחות מתוחכמת. כמו קודמיו, כך גם הרקול פוארו הוא מעין נטע זר.  בתור בלש בלגי העובד באנגליה הוא אווטסייד מטבעו. הזרות של פוארו נותנת לו מרחק מהתרבות האנגלית שגורמת לו להיראות אובייקטיבי יותר, מסוגל יותר לראות מה שאחרים עשויים להתעלם מהם,  וחשוב מכל, הנטייה של דמויות אחרות ברומנים ובסיפורים של פוארו להמעיט בערכו פוארו דווקא בגלל הזרות שלו ותכונותיו הקומדיות. כך ניתן למצוא בסיפור ‘רצח באוריינט אקספרס’ מצב שבו ערב רב של דמויות העומדות לחקירה, באשר לרצח שהתרחש בקרון רכבת סגור בנסיעה מקונסטנטינופול למערב. כולם לועגים לו, אבל כולם השתתפו ברצח, ביחד.

מלבד דמותו של הרקול פוארו, אנחנו יכולים למצוא גם את דמותו של החוקרת מיס מרפל. לראשונה יש לנו חוקרת שלא מסתמכת על ידע מדוקדק באגודות סודיות ובחקירות מסועפות. מיס מרפל  היא הבלשית הראשונה שמבינה את הקהילה שבה היא חיה  ואת הטבע האנושי. היא הבלשית הראשונה שניתן ללמוד ממנה על החיים. גם היא אווטסיידרית: רווקה זקנה שחיה בלב הכפר, אבל זה משנה את העובדה כי האי עושה כל שביכולתה להגן על הקהילה.

 

 

עם זאת, אגתה כריסטי היתה ההוכחה לכך שלעיתים המציאות עולה על כך דמיון. בשנת 1926 אגתה כריסטי נעלמה למשך אחד עשר ימים. חצי בריטניה חיפשה אותה והחצי השני של בריטניה עסק בספקולציות לגבי העלמותה.

בסופו של דבר חדרנית מבית מלון בעיר הקטנה הארוגייט ביורקשייר דיווחה שהסופרת הנערצת שהתה כל אותו הזמן בבית המלון.

עד עצם היום הזה לא נפתרה החידה- מה אגתה כריסטי עשתה במשך אותו הזמן?. הרופא אמר אמנזיה, המעריצים אמרו- שיטת מכירה חדשנית. ראש העיר של הארוגייט אמר- ‘נהפוך את המקום למוקד עליה לרגל’. ההילה סביב הארוגייט הקטנטנה המשיכה יובל שנים לאחר מכן. בשנת 1982 הן אפילו השתמשו בקלף של אגתה כריסטי כדי לארח את האירוויזיון שאבי טולדנו כמעט זכה בו.

 

 

(מעבר)

סוף טוב הכל… לא תמיד טוב. דיברנו על עליית ספרות הבלש, בואו נתרכז לרגע בבלשים עצמם.

קוראים רבים ניגשים לקריאת הספרות הבלשית מכיוון שספרות כזו מבטיחה פתרון תעלומה. השאלה היא האם פותרי התעלומה בהכרח נהנים מהסוף הטוב ונחים על זרי הדפנה או שמשהו אחר מפר את השלווה שלהם?

בסיפור ‘חותם הארבעה’, מתחיל עם הולמס לוקח קוקאין במאמץ להקל על שעמום שלו. הולמס  משתוקק להתרגשות ולהרפתקה חדשה, ולאחר מכן הוא מפענח פרשה של גניבת אוצר גנוב נפלא מהודו וקונספירציה יוצאת דופן.

אבל בסוף הרומן כשהולמס פתר את התעלומה, ההתרגשות כבר מתחילה להתפוגג, והמילים האחרונות של הרומן מאשרות שהוא חזר למקום שבו התחיל, הם בקבוק קוקאין. למרות המתח והקתרזיס, הולמס שרוי בתוך מעגליות המבטלת כל תחושה של פתרון קבע.

(מור: להכניס עוד דוגמה על ייאושו של הבלש של רוברטו בולניו)

בספר בשם ההבטחה והתקלה” מאת הסופר השוויצרי פרידריך  דארנמאט  מתואר מפקח  משטרתי בשם מתיאס, אשר מתחייב לאמו של ילד שנרצח שימצא את הרוצח. מתיאס משוכנע שהוא פתר את המקרה, קובע מלכודת עבור הרוצח, אבל הוא הרוצח נעלם . מבולבל מכישלונו, מתיאס שוקע באלכוהוליזם וטירוף תוך כדי המתנה לרוצח.    כעבור שנים, מתיאס מגלה כי הרוצח לא נלכד מכיוון ששעה לפני כן הוא מת בתאונת דרכים. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

 

 

 (מעבר)

כעת, כאשר עסקנו במפענחי הפשעים בואו נדבר על מחוללי הפשעים. הנבלים, הפושעים, אלו שנתפסים בסוף. נסכים מראש כי כדי להבין את הפושע, הבלש חייב להיות מסוגל לחשוב כמו הפושע. אפשרות זו מסקרנת אותנו ומסייעת להסביר מדוע כל כך הרבה בלשים מגיעים משוליי החברה.

לעיתים הפושע והבלש הם אותו אדם.

כך למשל ב  בספר רצח רוג׳ר אקרויד, אגתה כריסטי עושה החלטה נועזת מאוד: היא בוחרת בד”ר שפרד דובר הסיפור בגוף ראשון בתור מי שמתגלה כרוצח. מכיוון שהסיפור מסופר מנקודת המבט של שפרד, אנחנו נוטים מטבע הדברים להאמין בו ולבטוח בו. הסוף הקריאה  המרחק הבטוח בין הפושע לבין הקורא התמוטט ואנחנו מבינים כי סמכנו על מישהו שהיה למעשה שקרן מלכתחילה.  כללי המשחק נשברו.

לעיתים הבלש והרוצח הם אותו אדם. גם התליין וגם השופט. כך למשל ניתן לציין את הרומן הקלאסי של ג’ים תומפסון, 1952 , הרוצח שבתוכי.

רומן המתואר מנקודת המבט של סגן השריף של עיירה קטנה בטקסס ורוצח סדרתי שהוא חלק מצוות החוקרים שמתחקה אחר הרציחות שביצע.  הקול של המספר של גיבור הסיפור מתפצל לשניים, כאשר הגיבור דילון חווה התקף סכיזופרניה  והסיפורים מסופרים  מנקודת המבט הכפולה של דילון.

הסינרגיה בין הרוצח לבשל מגולמת גם בסדרת הספרים של ג ‘ף לינדזי שהפכו לסדרת המופת ‘דקסטר’ העוסקת ב-דקסטר מורגן. אנליסט במשטרת מיאמי שמנתח זירות רצח על פי דפוסים של ניתזי דם.    דקסטר מאתר מידע משטרתי על עבריינים שיצאו זכאים מחמת הספק ומחמת הבירוקרטיה של  מערכת המשפט הרשמית.  הוא מבקש לעורר בקורא או בצופה חרדה באשר לאופן שבו רוצחים יוצאים זכאים, אבל מנגד הוא זה שגוזר עליהם את עונש המוות ורוצח אותם.

לעיתים הקוראים מזדהים עם פושעים עד כדי כך שהפושע, ולא הבלש או אכיפת החוק, הופכים להיות הגיבור והמוקד העיקרי של הנרטיב. לעיתים זה עובד ולעיתים זה נכשל. כך למשל הסדרה ‘בית הנייר’ מסופרת מנקודת מבט של חבורת שודדים שמארגנים שוד של מיליארדי יורו במטבעה הלאומית של ספרד.

ההזדהות עם פושע נחשבת לעיתים כעניין בסיסי מאד בז’אנר המתח והבלש. עם זאת, לעיתים הזדהות פושע עלולה להפוך לקטסטרופה, אפילו בז’אנרים אחרים. כמו למשל סדרת הטלוויזיה מ1990 Heil Honey I’m Home! סיטקום בריטי כושל בכיכובו של אדולף היטלר. 

למעשה, יש מושג כזה לפושע שהוא גיבור- הגנגסטר  שלוקח חלק הרשת עניפה של פורעי חוק. כך למשל  מריו Puzo  כתב את הרומן המפורסם שלו הסנדק שהפך את הגנגסטר לגיבור. ולאחר מכן בסדרה של סרטים בהשראת הרומן.

באופן דומה, בתכנית הטלוויזיה  “הסופרנוס”  ניתן למצוא דוגמא חדשה יותר לסוג זה של נרטיב. בסדרה, משפחה של שודדים ורוצחים , מייצגת את המשפחה האמריקנית כולה. במקרה כזה הסדר החברתי וההפרה שלו נמצאים באותו אדם, באותה חברה ובאותה התנהגות אנושית.

 

(מעבר)

דיברנו על ראשית הספרות הבלשית, כעת נעסוק במלכת השלג, המקור השופע של רוצחים, מאפיות, גנגסטרים ובלשים- סקדנינביה.

 

כיום ספרות מתח סקנדינבית – עומדת בקצה החנית של ספרות המתח והבלש.      ההיסטוריה של סיפורת הפשע הסקנדינבית מתחילה לקיץ 1962, כאשר מאג’ סובאל פגשה את פר וואהלו,  וביחד יצרו את את הבלש השבדי הראשון מרטין בק העובק במחלקת הרצח של המשטרה הלאומית. שני הסופרים ניסו לתאר שבדיה  קרה ובלתי אנושית, שבה העשירים מתעשרים, העניים נעשים עניים יותר.

דרך דמותו של בק עברו השניים את הצנזורה של העיתונות השבדית ודיברו באופן חופשי הברחת סמים, שחיתות פוליטית, סקסיזם, ופדופיליה. בסופו של דבר הם מחברים את כל אלה למה שהם רואים כפשע החמור ביותר של הפושע המסוכן ביותר: ההזנחה השיטתית של המדינה באזרחיה, הזנחה שיש לה השלכות קטלניות, גם אם אין לה כוונה רצחנית.

לאחר פסק זמן ארוך של כמה עשרות שנים אנחנו עדים שוב לעליית הספרות הסקדינבית כמו למשל סופר המתח והבלש יו נסבו.  , סופר רומני נורווגי, שמשתמש פעם אחר פעם בשלוות הפיורדים הסקנדינבית כדי לקרוע מהם את החזות הנעימה והרגועה ולהציג תחתיהם את האימה שעלולה להסתתר מתחת לשאננות.

השלווה  הסקנדינבית היא מעין מוסכמת יסוד בספרות בלשים נורדית כפי שגיבורות של אופרות מתות בסוף בדרך כלל.

השינוי הגדול ביותר נעשה תחת כבודתו של סטיג לארסון טרילוגיית המילניום

(הנערה עם קעקוע הדרקון, הנערה ששיחקה באש, והנערה שבעטה בקן צרעות). הטרילוגיה היא שילוב בין ספרות מסתורין וספרות מתח עם אלמנטים של הרומן המשפחתי,  מותחן פוליטי, נרטיב הרוצח סדרתי, מותחן הקונספירציה, ואפילו סוג של רומנטיקה.

    בראיון היחיד שלארסון נתן על הטרילוגיה של המילניום, הוא הזכיר שאחת ההשראות לדמותה של ליזבת סלנדר היא בילביי לונגסטוקינג, הגיבורה בת התשע של הסדרה הידועה של ספרי ילדים מאת הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן. סלנדר יוצאת למסע צלב   נגד שנאת נשים, שחיתות, פשע.  יש לה המון דמיון ומעט מאד רחמים.

כך למשל היא כובלת אדם שאנס אותה בידיו וברגליו ומקעקעת את רשימת השפעים שביצע על גופו.

ביקורת חברתית באופן המרתק ביותר באה לידי ביטוי ברומן ‘חוש השלג העלמיה סמילה’ מאת פיטר הוג. המספר על  אישה גרינלנדית שבקיאה בצורות ובעקבות בשלג וחוקרת את פרשת הרצחו של ילד קטן המושלך מגג בית. במהלך הרומן מתגלה כי החקירה היא לא בנושא ילד שנרצח אלא בנושא האי גרינלנד והתרבות הגרינלנדית שנרצחת תחת כובש הדני!

 

 

(מכאן ואילך אני אוסיף)

 

ספרות בלש ישראלית

שני סופרי הבלש הבולטים ביותר בספרות הישראלית הם ליזי בדיחי של

 

 

הספרות במאה התשע עשרה

הספרות המוכרת לנו כיום היא ספרות הומניסטית, וכמו תפישת ההומניזם כך גם הספרות השתנתה ללא היכר במאה ה-19.   המאה ה-19 היא המאה שהולידה את

קרא עוד »

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן