ספר המופת של פראנס דה וואל הוא עונג ספרותי כספר עיון, וטפיחה על השכם לכל טבעוני שמאמין שלבעלי החיים יש נשמה, לא פחות גדולה משלנו.

הספר ‘עד כמה החיות חכמות ועד כמה אנחנו חכמים כדי להבין את זה’ משך אותי מהסיבה המובנת- אני משוגע על חיות. פייסבוק הוא מבחינתי גן עדן, מכיוון שמוצר הייצוא העיקרי של הרשת החברתית הן חיות חמודות. פעם זה ינשוף שמתהפך על ערימה של שלג, פעם דביבון גונב אוכל לחתולים ופעם זו פרה משחקת סטנגה.
הספר של דה וואל מעניק נופך מדעי לתחושת הבטן שיש לרובינו. התחושה לפיה החיות ניחנו באנושיות שצריך להיפתח אליה ולהבין אותה. כל מי שגידל כלב או חתול יכול להעיד על האופי האינדיבידואלי ועל יכולות החשיבה יוצאות הדופן של יצור המחמד. כמובן שאפשר להגיד את אותו הדבר על השואב אבק הרובוטי שהופך לבן בית, ובמשפחות רבות מעניקים לו שם ומתייחסים אליו כאל יישות עצמאית המשוטטת להנאתה בבית.
המקרה של דה וואל הוא מקרה אחר. הוא לא בא להצביע על המובן מאליו ועל היכולות של הכלבים להישמע לדברי אדוניהם, אלא על חוסר היכולת של הזאבים לבצע את אותן הפעולות. החוקר מדגיש את האופן שבו אנחנו, בני האדם, שופטים יכולות של בעלי חיים לפי הלוגיקה האנושית שלנו.

עד כמה החיות חכמות – (פראנס דה-ואל)

במקרה אחד הספר מדבר על חוקרים שהיו תמימים דעים ששימפנזים לא יכולים להבדיל בין שימפנזים אחרים כי במספר מבדקים נתנו להם תמונות של בני אדם והשימפנזים לא הבדילו בניהם. רק כאשר החליטו לערוך את הניסוי עם תמונות של שימפנזים, מלהקות אחרות או אותה הלהקה- פתאום קופי האדם הצליחו לעמוד במשימה בקלות.
הספר של דה וואל שופע בדוגמאות מרתקות. החל מפילים שדחפו עשב לתוך הפעמון שעל צווארם כדי שהמטפלים שלהם לא ימצאו אותם, ועד אורנגוטנית שמודדת לעצמה כובעים מחסה מול המראה.
בסופו של הדבר, הספר עשוי לתרום רבות למאבק הטבעוני. בעבר כתבתי ביקורת על הספר הפרה שבחדר, מעין מניפסט טבעוני נגד האכזריות כלפי בעלי החיים. כאשר דה וואל כותב הוא לא מביע, באופן ישיר, דיעה לגבי אכילת בשר (ואני אפילו לא יודע ולא בדקתי האם הוא צמחוני או טבעוני בעצמו). עם זאת, ספר העיון המרתק מדבר בעד עצמו, הוא מוכיח את המובן מאליו- שבעלי חיים הם לא פחות אנושיים מבני אדם.

 
עד כמה החיות חכמות והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת? מאת פראנס דה ואל יצא לאור ע”י הוצאת מודן, בשנת 2017