עלייה להר הבית, שועל מחמד וספרנית אחת שהייתה לי עוגן (ונפטרה לפני שבוע). חזרתי לבקר במקום שבו גדלתי, ושום דבר לא יכל להכין אותי לשינוי שהתחולל בו.

עשרים שנים חלפו מאז שסיימתי בכיתה ח’ את הלימודים בבית הספר היסודי ‘נווה במדבר’ בקיבוץ חצרים.

(לימודים שהפכו לחטיבת ביניים).

למדתי חמש שנים, במרחק חמש דקות מבאר שבע (העיר בה נולדתי וגדלתי). הסעה הייתה לוקחת אותי כל בוקר, ובבית הספר הייתי נשאר עד אחר הצהריים. אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ, ובכל יום, לאחר שעות הלימודים, התקיימו חוגים (שברובם, כמובן, הייתי הבן היחידי בכיתה).

בית הספר שכן בלב הקיבוץ, ובלא גדרות מסביבו, תלמידים רבים מהקיבוץ חזרו הביתה להחליף ספרים ומחברות בהפסקה הגדולה.

בית הספר עצמו היה מצוין, והלימודים זיכו אותי בכמה חוויות שנותרו איתי כל החיים. כך למשל, עליתי להר הבית במסגרת הטיול השנתי בכיתה ז’ (שנערך במשך חמישה ימים, אשר בשלושה מתוכם צעדנו ברגל מקיבוץ משמר דוד לירושלים). בהזדמנות אחרת השתתפנו בסמינר בר מצווה, והמדריכות הדגימו הנחת תפילין על אחת הבנות מהכיתה. את טקס בר המצווה הכיתתי ערכו תלמידי התיכון שהפתיעו אותנו באירוע שאליו הוזמנו ההורים שלנו. במהלך הטקס צעדנו על גשר עץ וחבלים מעל מדורה.

בית הספר עצמו שכן בסמוך לפינת החי של הקיבוץ, והיתה לנו אפילו שעה במערכת שכללה טיפול בחיות (ובהמשך ‘אימצתי’ חיות אישיות בהן הייתי מטפל בזמן הפנוי, שנה אחת כבש, באחרת חמוס ואפילו זוג שועלים).

עם זאת, החוויה האישית שלי בבית הספר הייתה שונה במקצת. מעולם לא הצלחתי לכתוב על עצמי ועל התקופה ההיא. עם זאת, תוכלו להבין את רוח האווירה מהסיפור הקצר שלי ‘המורה עופרה’ שכתבתי לפרויקט של ‘כאן’-

לו הייתי גברי ומחונן, אז היה מצבי אחר.

הלימודים בבית הספר היסודי היו שנים קשות עבורי. סבלתי מבריונות מצד התלמידים, ומהחוסר הבנה מצד המורים. הייתי חלש ולא מקובל, וההפסקות היו מסויטות. הלימודים, מצד שני היו אפילו גרועים יותר, כאשר אני נאלצתי להתמודד עם דיסלקציה שהתגלתה מעט מדי ומאוחר מדי.

העוגן שלי באותן השנים הייתה נילי, הספרנית של בית הספר. הייתי מגיע בהפסקות ועוזר לה להחזיר ספרים למקום. הייתי ילד ביבליופיל, ולמרות שהתקשיתי בקריאה, אהבתי ספרים, את העיון בהם, את הקשרים בין הסופרים וסדרות הספרים. בספרייה הספרים היו מסודרים לפי א’-ב’ שם הספר. עד היום, כשאני מוצא בחנות ספרים איזה עותק ישן של ‘התיכוניסטים’ של סמדר שיר, או אחד מהספרים של אסתר שטרייט וורצל- אני יודע בדיוק איפה הוא היה על המדף.

החלומות על הספריה ועל המרחבים הפתוחים של חצרים חוזרים אליי מדי כמה שבועות. אבל לחצרים לא חזרתי.

בשבוע שעבר התבשרתי על מותה של נילי, הספרנית האהובה. הגעתי לקיבוץ וביקרתי באותה הזדמנות את החברה היחידה שהייתה לי באותה התקופה. בניחום האבלים פגשתי כמה פנים מוכרות, אבל ההפתעה הגדולה ציפתה לי לאחר מכן.

החברה לקחה אותי לטיול בבית הספר, וכאן חיכתה לי הפתעה משונה. בית הספר שאותו זכרתי פתוח וחופשי, היה מוקף כעת בגדר. כל דרכי הקיצור נחסמו. המרחבים הפתוחים הצטמצמו.

חלק מהמבנים היו פתוחים מצד אחד לעבר בית הספר, ובצידם השני והמסורג- פנו לעבר המקומות האסורים לתלמידים.

גם מיגוניות התווספו למרחבים הפתוחים. מעולם לא ראיתי מיגונית, ובטעות חשבתי  שמדובר באיזו ירידה למרתף חדש.

כשטיילתי בבית הספר הריק, לא יכולתי שלא להשתומם על המאמצים הכבירים שהשקיעו כדי להגן על התלמידים מאנשים זרים שהיו עלולים להכנס לבית הספר, או מטילים שעלולים לנחות מהשמיים. אבל אני שאלתי את עצמי, כמה פעמים היו זורקים לי את הקלמר מחוץ לקלמר באופן שיאלץ אותי לכתר את בית הספר כדי לאסוף אותו מהצד השני.

היום מגינים על התלמידים מכל סכנה שעלולה לנחות מעליהם,  מאחוריהם, או מצדדיהם, אבל בשבילי הגדרות היו יכולות להיות רק מכשול.  מה הייתי עושה היום בבית ספר מוקף גדר שהייתה  להתחבא מפני הבריונים שחיכו לי בהפסקות?.

עשרים שנים חלפו, ואם אני הייתי צריך לחזור לבית הספר, כנראה הייתי בוחר מראש ללמוד נעול, לבד, בתוך מיגונית.