כשהייתה בת ארבע עשרה, הסופרת הניגרית צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, ניהלה ויכוח עם קרוב משפחה שהטיח בה את הכינוי המעליב. ‘פמיניסטית’. כאילו פמיניסטיות דומות לפושעים.
על פי אדיצ’ה, מאז המצב רק החמיר.
בראיון לקידום ספרה הראשון ” היביסקוס סגול”, העיתונאי שמראיין אותה יעץ לה לא לקרוא לעצמה פמיניסטית בטענה שנשים שקראו לעצמן פמיניסטיות היו קנאיות, אומללות ולא מסוגלות למצוא גבר. במקרה אחר, גער בה אקדמאי ניגרי כי פמיניזם הוא פינוק מערבי, שאינו תואם את המסורת האפריקאית.
צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה מדגישה שאנחנו אנו זקוקים לשינוי תרבותי לעבר חברה המשלבת פמיניזם מודע הן בגישות והן בהתנהגות שלנו.
אחת הדרכים לשילוב הפמיניזם בעמדותינו היא לאתגר באופן פעיל את התפישה לפיה נשים צריכות לשבת בבית כדי להוכיח את ערכן.
לדוגמא, אדיצ’ה מספרת איך היא נקרעה בין לבישת חליפה או חצאית ביום ההוראה הראשון שלה בבית הספר. באותה תקופה היא בחרה בחליפה, כי חשבה שהיא צריכה להתייחס ברצינות למלתחה שלה וחליפות משדרות עוצמה. לימים היא הבינה שאפשר להיות גם נשית וגם להתייחס אליה ברצינות.
הפמיניזם של אסכולת ניגרייה, מציע גם לבחון את אופן ההתייחסות לגבי נורמות גבריות. החברה לוחצת על גברים לפעול גם בדרכים ספציפיות, להיות קשוחים ולא להביע רגשות.
בנקודה שבה מצאתי את התורפה. צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה מציעה לליצור שיחה פתוחה כיצד נוכל להתמודד עם סוגיות מגדריות. באופן שיגרום לאנשים לחשוב ולדבר באופן פעיל על אי-שוויון בין המינים. הטענה הזו עשויה להישמע קצת תלושה בהתחשב בכך שגברים יעקרו לעצמם את השיניים עם פלאייר לפני שהם ידברו עם רגשות. אבל מה אני מבין? אני הרי גבר, אני קופץ למסקנות לפני שאני מסיים לקרוא ספר עד הסוף.
המסה הקצרה הזו נראתה לי בתחילה תמימה או נאיבית. אבל אז נחשפו שני קלפי האס של אדיצ’ה. שתי אחייניות תאומות יפהפיות. (אם הן נראות כמו הסופרות הן בוודאי מהפנטות!). שתי האחייניות הן די והותר כדי להוכיח את האפשרות לשינוי. לפני מאה שנה היו הורגים תאומים עם לידתם מכיוון שתרבות האיגבו הניגרית ראתה בתאומים סימן מרושע. כיום, אנשי איגבו חושבים שזה בלתי נתפס. בעוד מאה שנה, אזרחי העולם העתידיים יחשבו אותו דבר על אי השוויון המגדרי המתמשך בימינו.
