הרומן התאטרוני של יונתן יבין הוא מפגש מרתק בין שתי תפישות אומנות ההופכות למלחמת רוז-ברוז. מאבק המתגלגל מאחורי הקלעים לקדמת הבמה.

‘המיזנתרופ’ הוא רומן המספר על דורון אריאכא- מחזאי הבית של תאטרון ישראל המפיק תחת להיטים תאטרוניים עבור קהל המנויים הנקרא בפי דורון ‘הנופחים במחשכים’.
דורון מייצר מוצרי פופ תאטרוניים בינוניים המתקבלים באהבה רבה על ידי הקהל הצמא לקיטש ולאסקפיזם.

למולו ניצבת בת זוגתו- עירית, שחקנית תאטרון פרינג’, אמנית ‘אמיתית’ עם חזון וראייה אומנותית טוטאלית.
עד כאן ישנה נקודת פתיחה ממוצעת לרומן בורגני ממוצע, אבל ליונתן יבין יש תכניות משלו.

ברוכים הבאים לקרקס האימה

לפני כמה שנים קראתי את הספר ‘בונים סיפור’ של אותו המחבר. הספר מתאר את תהליך בניית הסיפור מהמסד עד הטפחות, או בלשונו של הספר- ‘סופר צריך להיות גם האדריכל וגם הארכיטקט. הוא צריך לבחור את הברז היפה ביותר אבל גם להניח את הצנרת ואת החשמל’ (לא ממש ציטוט מדויק אבל אלו רוח הדברים).

הרומן- ‘המיזנתרופ’ של יונתן עוסק באומנות שמאחורי האומנות, ובמשך כל הסיפור מבלי שהקורא מבחין בכך , סיפור אחר מתגנב, מדגדג מתחת לאף, לא מאפשר להיגיון להיכנע ולהגיד- ‘יש כאן משהו שגוי’.
לא ארצה להכביר בהסברים שעלולים להביא לידי ספוילרים, רק אציין שמי שמתכוון לקרוא את ‘המיזנתרופ’ פעם אחת יצטרך לקרוא תוך שנה את הספר פעם נוספת.

הקריאה עצמה לא היתה קלה מראשיתה. השפה של הרומן עממית מאד. הגיבור הראשי סרקסטי עד אימה. לא הבנתי האם הרומן מושך ממני יותר תשומת לב או אנטגוניזם. אך למרות ההתחלה מעוררת השתוממות, הרגשתי כיצד יונתן יבין מציג לצד הלעג והבוטות של דורון אריכא את מערומי עולם התאטרון.

תהליך ההפשטה של עולם התאטרון בא לידי ביטוי במחזאי עצמו ובבת הזוג המכברית. הקשר בין דורון לעירית הוא קשר זוגי ספרותי חד פעמי. השניים יצירתיים יותר מכפי שהם מאהבים. הצורך להמציא, לאתגר, לבחור באופציות המסובכות והקשות, כל אלו, הפכו את הקשר בין השניים למעין קרקס אימה.
בין אם מדובר בהתיידדות עם פקח חניה משונה, או בין אם זו הצגת פרינג’ בכיכובם של השניים, עירית ודורון היו צריכים לקבל סיטקום (אלמלא הקומדיה לכשעצמה היתה הארס שעלול להמית אותם).

תודה לכם חיים שהחלטתם לחיות

פן מרתק מאד שצד את תשומת ליבי בספר הוא האופן בו אנשי התאטרון מעריצים את דורון למרות הממוצעות של הכתיבה שלו, ואף על פי שהוא נוסחתי וחותר ליצירת שלאגרים נטולי כל ערך אומנותי.

ב-‘מיזנותרופ’ מתוארים אנשי תאטרון החולמים בלילה על שקספיר ועל מולייר. אמנים המבקשים לגלם את ה-‘המלט’ האולטימטיבי או את מדיאה הראשונה מסוגה.
בפועל אנשי התאטרון מתרפסים בהערצה לדורון אריכא- התולעת שמכרסמת את הענף שעליו הם יושבים.
הרומן מציג את עולם הבמה כגבב של אוכלי שאריות, במאים שמבליגים על המקוריות שלהם, שחקנים המתמסרים לתפקידים חלולים וקהל המבקש לשמוח ולהתרגש במגבלות המינימליות אותן הוא מציב לעצמו.

קראתי את הספר בתקופה שסיימתי את לימודי התאטרון. הקריאה הייתה מעין נייר לקמוס לרגשות שלי. עד כמה אני שלם עם העזיבה, עד כמה אני בשל לבחור לעצמי חיים חדשים, ועד כמה היתי מוכן לשאת על עצמי את האחריות הבלתי הגיונית של חיים כשחקן. בקריאה השניה של הרומן, הרגשתי כמו מישהו שחוזר לבקר בעיר חרבה. למרות שהרומן עדיין היה אותו רומן, אני, בתור צופה איבדתי את המצפן הפנימי או את חוש ההרפתקנות. הרגשתי כאילו נפרש בפניי נוף שניתן לזהות בו סימנים של מקום שהיה שלי פעם.

המיזנתרופ יונתן יבין יצא לאור ע”י הוצאת כנרת זמורה ביתן, בשנת 2014