בספר החדש 21 מחשבות על המאה ה-21 פרופ’ יובל נח הררי עושה את הבלתי אפשרי. הוא טועה. לא מדובר בטיעון שגוי או הנחת יסוד מוטעת. יובל נח הררי ממקם את עצמו כיהודה איש-קריות מודרני, והוא הראשון להיפגע מכך.

בקיץ 2011 האזנתי לראשונה ל-‘מבוא להיסטוריה עולמית’. קורס יסוד של האוניברסיטה העברית. אלפים בודדים צפו באותו הקורס (מספר מכובד מאד לעומת קורסים אחרים עם צפיות מועטות בלבד). התאהבתי ברטוריקה, בניסוחים, בראיה הרחבה והכוללת של ההיסטוריה.חשבתי שזה אני, אבל התברר לי שרבים חושבים כמוני והספר ‘קיצור תולדות האנושות’ במובן מסוים החזיר לי את האמונה ברעב האנושי לידע.

גם הספר השני של נח-הררי ‘ההיסטוריה של המחר’, נחשב עבורי כספר משנה חיים, מבחינת דרכי החשיבה, והבנה של התפישות המשתנות לגבי ערכים כמו חיי האדם, חופש המידע וכדומה.

הספר השלישי הוא מעין לקט של שני הספרים הקודמים, מעט מאד מידע חדש, לצד מספר תזות מעניינות הקשורות למהפכת המידע, לטרור או תקופת טראמפ.

עם זאת, היה דבר אחד שכאב לי במיוחד בזמן הקריאה של הספר- האופן שבו יובל נח הררי  טעה לראשונה טעות של טירונים.

יובל נח-הררי ויהודה איש קריות

בשנת 1967 פרסם מרשל מקלוהן את מאמרו- ‘המדיום הוא המסר’.  אפשר להסביר את מהות המאמר כך:

כתבה על תחרות מלכת היופי לפודליות בתוכנית ‘עובדה’ תילקח יותר ברצינות מאשר מאמר של ישעיהו לייבוביץ’ בחינמון שמחלקים בקיוסקים.  (בוגרי גילמן מוזמנים לסקול אותי על הדוגמה הצולעת).

עצם כלי התקשורת (רדיו, טלוויזיה, עיתון, חינמון, בלוג ביוטיוב, פודקאסט) מעיד על התוכן, לא פחות מהתוכן עצמו.

במקרה של יובל נח הררי מדובר בספר שנראה בדיוק כמו כל ספר אחר. אבל פרט חשוב צריך להילקח כאן בחשבון- יובל נח הררי הוא בעצמו המדיום, הוא נושא הבשורה והוא הנביא שצועק בשער. אבל מדובר בנביא ישראלי, שמגיע מישראל ומבקר את ישראל ביתר חריפות.

אמנם, מדובר במסאי ישראלי שכותב בין היתר על חייו (בישראל), אבל מדובר באדם שמנסה לדבר על בני האדם ועל חברות אנושיות בכלליות, בין אם הם מוסלמים, בודהיסטים או נוצרים

לעיתים יובל נח הררי מכניס את ישראל לתוך רצף של דוגמאות מכל קצוות תבל, ולפעמים הוא נשען באופן גורף על ארץ ציון וירושלים

כך למשל כאשר יובל נח הררי מדבר על  דתות שמנסות להחזיר ‘עטרה ליושנה’, הוא מזכיר את הרוסים שמתגעגעים לתקופת הצאר, המוסלמים שחולמים על תקופת מוחמד והיהודים שרוצים להקים את בית המקדש אחרי אלפיים שנים.

דוגמה כזאת הגיונית כאשר מוזכרים רצפים של דתות ודוגמאות. אך עם זאת יובל נח הררי מעמיק את האחיזה שלו בסיפור היהודי ומתאר בפירוט כיצד בישראל תלמידים לומדים את ההיסטוריה מזווית ראיה יהודית, עם דגשים על תקופת ספרד וימי החשמונאים, תוך הדחקה של המהפכה הצרפתית וגילוי אמריקה לשולי המיקוד לבגרות.  הוא מדגיש עד כמה אנחנו רואים את עצמינו בתור נדבך מרכזי בהתפתחות המין האנושי ועד כמה אנחנו מנכסים לעצמינו כל גילוי של יהודי באשר הוא. (תורת היחסות של איינשטין היא לא תגלית יהודית כמו שתאוריות האבולוציה של דרווין היא לא תאוריה נוצרית).

יובל שוב צודק אבל טועה בגדול. מדובר בהיסטוריון שאמור להיות בקיא בתפיסות המוטעות של המין האנושי את המציאות וההיסטוריה.

יובל מדבר אל קהל מערבי בעיקר, נוצרי ברובו. הוא מכוון לציבור חילוני, ולמרות זאת,  עדיין הוא היה צריך לדעת שאחד הדימויים הבסיסיים של כל נוצרי הוא הדימוי של יהודה איש קריות שמוכר את ישו. גם אם אותו נוצרי הופך ברבות השנים לאתאיסט ומתנכר לסיפורי הבשורות, עדיין קיים בו זרע הפורענות. גם אם לא תסכימו איתי על התאוריה הזו לפחות נוכל להתפשר על כך ש- ‘בוגדים’ לא מתקבלים בעין יפה (בייחוד אם הם יהודים.)

יובל נח הררי פוגע בעיקר בעצמו. כשהוא מספר על החרדים שחותכים נייר טואלט לשבת ועוצרים את התחבורה הציבורית, הוא קצת נתפש בתור הילד המלשן שמספר לכולם שאמא שלו מגהקת מול הטלוויזיה.

אם תבקשו דוגמה נקודתית יותר, אוכל לתת לכם את מרדכי קידר. מזרחן מדהים ומרצה בחסד עליון שמתאר בעשרות הרצאות ביוטיוב את התפתחות האיסלם בהיסטוריה לצד הבנה מרתקת של המתרחש כיום. קידר היה נלקח הרבה יותר ברצינות אם לא היה מדובר במשיחיסט דתי פאנט שלא היה מתנגד להקריב פרה אדומה בבית המקדש. כשאני צופה במרדכי קידר אני מתקשה מאד לקחת אותו ברצינות, ולצערי הרב, הרבה מאד קוראים פוטנציאליים עלולים להרגיש כך גם מול יובל נח הררי.

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]xIv54xWV1RU[/wpdevart_youtube]

אמא של פרויד, ענת ברקו ויובל נח הררי

כעת לאחר שהסברתי למה יובל נח הררי פוגע בעצמו, אסביר כיצד הוא אפילו טועה יותר כשהוא מתייחס כל כך הרבה לעם היהודי.

כאמור, יובל נח הררי מסביר באופן מפורט כיצד היהודים רואים את עצמם כנזר הבריאה (למרות שהוא מסייג ומזמין את קוראיו לבחון את השבטים שלהם באור ביקורתי). יובל נח הררי טוען, כי היהודים רואים את עצמם בתור ערש הציווליזציה המערבית, בתור בני ישראל, יוצרי התנ”ך שהולידו תחתיהם את הנצרות. בתגובה, מסביר הררי כיצד הדבר אבסורדי כאילו אמא של פרויד היתה מחשיבה את עצמה כנדבך מרכזי בהגות של בנה. 

השאלה שלי היא- אם היהודים לוקחים לעצמם כל כך הרבה קרדיט, איך זה שאתה נותן להם כל כך הרבה קרדיט, שלילי.

  כמעט כל דוגמא הקשורה לזכויות גייז, ממשל חשוך, פגיעה במיעוטים, ולאומיות, קשורה לישראל. אפילו השיר “ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת” מצוטט כדוגמא ללאומנות ישראלית. במקרה אחר ממש רתחתי מזעם כאשר יובל מתאר כיצד הישראלים לא רואים את הפלסטינים בתור עם, ולצורך כך הוא מזכיר את הוד צמתה ענת ברקו ופרשת הפ’, כאשר הוא מזכיר גם את גולדה מאיר שאמרה שאין דבר כזה פלסטינים (ולא מזכיר את המשך המשפט בו היא מסבירה שהיא בעצמה פלסטינאית לפי הדרכון הישן).

כקורא ישראלי שנתקל ביובל נח הררי הזועק לקוראיו להטיל ספק במציאות שבה אנחנו חיים, אין לי ברירה אלא ליישם, את בקשתו של נח הררי ולפקפק בו עצמו.