אם פודקאסטים היו מגיעים בצורה פיזית, המשורר והמתרגם – צור ארליך, כנראה היה צריך לרכוש לעצמו סט כונניות חדש מאיקאה. (צילום: מעיין סבאג).

כמה ספרים יש לך בבית?

כאלפיים וחמש-מאות. אני סופר רק ספרים ממש, לא כולל ספרי לימוד, חוברות, ספרונים וספרים דיגיטליים. זה הרבה, אבל אני אוהב את יקיריי לידי. צורכי העבודה שלי, כתיבה ועריכה ובעיקר תרגום, שולחים אותי הרבה פעמים לחיפושים בספרים, כך שאף פעם לא הצטערתי על ספר שהחלטתי לשמור אצלי ולא למסור; אף על פי שריבוי הספרים הוא אחד הדברים שגרמו לנו לעבור לדירה גדולה יותר. היות שאני גם מבקר ספרים אני מקבל הרבה ספרים חדשים, לאורך שנים; את רובם הגדול אני תורם לספריות, כך שמספר הספרים בביתי יכול היה בקלות להיות גדול הרבה יותר.

איזה ספר הכי אהבת כילד?

לא היה ספר שממש נדבקתי אליו או חזרתי אליו הרבה. היה לנו בבית ספר שנקרא כמדומני החי והעוף, ובו סיפורי עמים ואגדות ואנקדוטות היסטוריות ועיבודים לספרות-יפה שקשורים כולם לבעלי חיים, ובסופו הופיע מין מכתב לקורא המסיים, שתהה אם הספר יישאר מעכשיו באיזה מדף גבוה ויצבור אבק או שנחזור ונקרא בו – אז הרגשתי צורך מוסרי, או נימוסי, לחזור ולקרוא בו. על אף שהציור על העטיפה די הפחיד אותי. אני יכול לחשוב גם על ‘חכמי חלם’ שבחרתי בשבוע הספר העברי בסביבות גיל שבע-שמונה וחזרתי אליו כמה פעמים בהמשך. בתחום הסדרות הייתי מחובבי נדי בתרגום או עריכה של לאה גולדברג, אחר כך קופיקו, ובהמשך דני ידעני, דני דין והשביעייה הסודית.

מה המילה האהובה עליך בעברית?

אני עוגֵב על חצי מהמילים בשפה הזאת בערך. לצורך השאלון חשבתי על שם-התואר ‘עַז’. מעט המכיל את המרובה. יש בו מהחריף ומהאמיץ ומהחזק ומהמרשים ומהחצוף, אבל הוא יוצר איכות אחרת, ייחודית לו, שנשמעת גם בעצם הצליל שלו. הוא משדר משהו מאוד ראשוני, בסיסי, ובכל זאת יש בו איזו חגיגיות שגורמת לכותבים בשנים האחרונות למעט להשתמש בו. בכלל, אני ממליץ לכל כותב עברי על מילים קצרות, נמרצות, מוטב כאלו שעשויות כולן מאותיות השורש, בלי מעטפות מכבידות, בטח בלי משקולות של מוספיות. גם בפעלים, כדאי לנסות את בניין קל, פָּעַל, ולא לברוח, כנהוג היום, לבניינים הכבדים.

לא רק צור ארליך. זמרים מכל העולם אוהבים לשיר בעברית!

איזה סופר פרוזה היית רוצה שיכתוב גם שירה?

חשבתי על שמי זרחין. המקרה שלו מעניין: במאי קולנוע שבשלב מאוחר התחיל גם לפרסם פרוזה. מטבע הדברים, לנוכח הרקע הקולנועי שלו בכלל והקולנועי-הצבעוני-והעסיסי שלו בפרט, בולט בכתיבה הספרותית שלו הפן העלילתי, ההתרחשויות הססגוניות. ויותר ממה שההקשר הזה בולט, הוא גם שולט בציפיות של הקוראים ממנו, לנוכח ההיכרות שלהם איתו כקולנוען – ולכן המבט של הקהל בספריו מופנה לפן הזה, ואילו היכולת המילולית הפנטסטית שלו, החוש שלו למוזיקה ולצבע של המילים עצמן, של החומר העברי החי, מושכת פחות תשומת לב. לכן מעניין אותי מה יקרה כשהוא יישאר לבד עם העברית המוחשית שלו ועם הרגש, בלי מחויבות לנרטיבים. כלומר יכתוב שירה.

איזה שיר ישראלי ישן ראוי לדעתך לקאבר?

אני אוהב בדרך כלל את הביצועים הקלאסיים, המקוריים והמוכרים. ודאי לגבי שנות השישים-שבעים: מבחינת הדיקציה, הגיית העברית, הפקת הקול, ובטח מבחינת העיבודים הכליים, מה שחווינו מאז ועד היום היה צניחה חופשית. כך שעדיף לא לגעת. חוץ ממקרים מעטים של זמרים עם קולות לא נעימים, לא אזכיר שמות, או שקשה להבין בהם את המילים. לעומת זאת, שירי ארץ ישראל של טרום המדינה ושל השנים הראשונות ממש – הם בהחלט ראויים, וזקוקים, לביצועים מחודשים. בהמוניהם.

האם יש  ספר ישראלי מהשנים האחרונות להמליץ עליו?

יש הרבה. בשבוע הספר האחרון בחרתי לפרויקט של ‘מקור ראשון’ כספר השנה בתחום הסיפורת את החדש של גבריאלה אביגור-רותם, ‘מלך זהב ודם’, על הורדוס ויורשיו. הרומאן ההיסטורי הטוב הוא מבחינתי מלך הפרוזה, וגבריאלה אביגור-רותם מלכת הסופרות העבריות הפעילות, אז לא פלא שהרומאן ההיסטורי שלה על מלכינו ראוי לכתר. שילוב מסחרר של ידע, הגות, עלילה ויופי סגנוני-לשוני.

שאלת בונוס – האם יש פודקאסט ישראלי להמליץ עליו?

אני נכנס הרבה ל’כאן עוד’, לפודקאסטים של תאגיד השידור. הקוראים שלנו פה ודאי ימצאו עניין מיוחד בתוכניות של ‘כאן תרבות’ שאפשר לשמוע שם, למשל לתוכנית הספרות היומית ‘מה שכרוך‘. כדאי גם לנסות את המבחר המוצע שם מארכיון קול ישראל. תוכניות היסטוריות מעניינות, ובפרט תסכיתים. אני אוהב שם גם את הפודקאסטים של דורון פישלר. בעולם הפודקאסטים הפרטיים – למתעניינים בפרשת השבוע, שלשום התוודעתי לפודקאסט שבועי חדש ומעניין, ‘מה שלא סיפרה לי הגננת’ של עקיבא ויטקון ומרואיינים.

מה אנחנו לא יודעים עליך?

אני מסתובב זה כמעט 29 שנה עם שעון-מחשב קאסיו שקיבלתי מהוריי ליום הולדתי ה-16. קצת פטיש אבל בעיקר נוחות ועצלות. ניסיתי כמה פעמים שעונים אחרים וזה לא היה זה. תמיד כבד מדי או מזיע מדי או מחוגים מדי או נוצץ מדי. לאחרונה הייתי במקום מסוים בחו”ל בסיור עם תיירים, כמוני, מארצות שונות. על הכיפה כנראה לא פוליטיקלי קורקט לשאול, אז שאלו אותי, אחד אחד, על השעון העתיק. בעניינים חשובים פחות – בקרוב יופיעו, על פי המתוכנן, שני ספרים שלי שאני שמח בהם: מבחר משירי In Memoriam של אלפרד טניסון בתרגומי, שקרוב מאוד לליבי, ומבחר משירת-העיתון שלי לרגל מלאת לטור השירי האקטואלי השבועי שלי עשרים שנה (ממש בימים אלה) ואלף טורים (בעוד כמה חודשים).