אם נודה על האמת, מעולם לא הצלחתי להתמודד בתיכון עם תולדות האקרוסטיכון. תמיד רציתי שמישהו ירה בי כאשר המורה הזכירה פרמבטר יאמי. מעולם, אף אחד לא הצליח, להסביר לי את המשמעות של החרוז המבריח. עד שהגיע אילן שיינפלד.
‘הסדנה לשירה’, הוא ספר יוצא דופן, הן מבחינת היומרה שלו והן מבחינת דרך ההנגשה.
אילן שיינפלד התיימר להסביר שירה לאנשים שלא מבינים שירה, ועל אחת כמה וכמה הוא הצליח להסביר את תולדות השירה תוך כדי שהוא מעדיף את רחל חלפי על פני ביאליק, ואפילו פרגמנטים של תלמידים שלו לשעבר על פני נכסי צאן ברזל מתולדות השירה (בדגש, השירה הישראלית כמובן).
הבעיה העיקרית שלי, מאז ומעולם עם הבנה של שירה נעוצה בדיסוננס העומד בין מה שנחשב לפואטיות בלבד, מילים יפות, שורות קצרות, חיבוטי נפש והרהורים של מחבר, לבין מלאכת מחשבת של מקצב, חריזה, מצלול ולוגיקה פנימית שלמה שגורמת לעשר שורות של אלתרמן להיראות כמו קוד תוכנה של מחשב בנאס”א.
כאמור, אילו שיינפלד חתך את הקשר הגורדי בתוך המוח שלי עם הסברים קלים וברורים שהסבירו את מושג השירה כפי שלא העזתי לחשוב עליו.
באופן מעניין מאד לאחרונה האזנתי לסדרת הפודקאסטים המצוינים של הקולגה ריקי דסקל בשם ‘סוד עסיס וצבע’ שהתחיל מאותה הנקודה שבה שיינפלד הפסיק. אני לא יודע אם ריקי דסקל הכירה את ‘הסדנה לשירה’, אבל בשבילי, כחוויה אישית היה מדובר כאן במסע יוצא דופן שהנגיש בשני דרכים- הראשון ספר די עבה עם פירוטים והסברים מרתקים, לעומת השני- סדרת פרקים קצרים העוסקים בשירה חדשה, ובאופן שבו קבוצת מילים יכולה לחולל פלאות אם מבחינים בה בפרספקטיבה הנכונה.
לקריאת
