בחודשים האחרונים מגזין ‘שימו לב’ שם את הדגש על תסמונת האונה הימנית.

התייחסתי לנושא באופנים שונים. אבל מעולם לא בחנתי את הפרספקטיבה של חווית הדיכוי במסגרת התסמונת. 

כדי לבחון את שאלת הדיכוי, פניתי לאישה שהביטה על תקרת הזכוכית והבהירה לכולנו שמי שמתכוונת לקפוץ גבוה- צריכה לחבוש קסדה. 

האישה היא סימון דה בובאר, והטקסט (משנת 1945) נקרא ‘האתיקה של העמימות’. 

דה בובאר,  מדגישה כמובן  כי מוטלת עלינו האחריות להתנגד לדיכוי בכל מקום שהוא מופיע במטרה להסיר כל מגבלה.

עם זאת,  נשאלת השאלה. מה היא מגבלה?

לפי בובאר ישנם שני סוגים של מגבלות. יש את המגבלות הפיזיות של עולם הטבע, ויש את המגבלות שמציבים לנו אנשים אחרים.

לדוגמא, אם רעידת אדמה הרסה את ביתו של אדפ זו מגבלה גדולה על החופש שלו . אם כי, ככל הנראה, אף אחד לא מאשים את הלוחות הטקטוניים בקונספירציה, בינתיים. 

בכל אופן, דה בובאר מתרכזת בשאלה- מה קורה  בני אדם מגבילים את החופש שלנו?

מבחינה אקזיסטנציאליסטית, דיכוי הוא מצב בו קבוצה אחת של אנשים מחליטה על עתידה של קבוצה אחרת מטעמם וכופה עליהם חזון . מכיוון שקבוצת הדיכוי מסורבת לקבוע את גורלותיהן ואת היכולת לשפר את מצבן, הן נכנסת למעין לופ של דיכוי, ובו אנשים אפילו עשויים להפנים את הדיכוי.

בקהילה הגאה קיים מושג ה-‘סטרייט אקטינג’ לפיו גברים הומואים מנסים להצטייר כגבריים יותר במטרה למשוך יותר תשומת לב, דווקא מגברים.
הדיכוי נכפה על אחרים משום שהוא משרת את הקבוצה השולטת. עם זאת, תמיד יש אפשרות, לשינוי. המדכאים, כמובן, מנסים לשכנע את המדוכאים כי הדיכוי שלהם הוא למעשה המצב הענייני הטבעי.