חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

רואה (מראות) שחורות.

 

 

ג’ורג’ אורוול לא יכל להיות מרוצה יותר ממוספי כלכליסט בשבועיים האחרונים. שלוש כתבות שונות שעסקו בטכנולוגיה סינית, פופוליזם פוליטי והשכרת דירות באייר בי אנד בי, הן למעשה שלוש מראות שחורות שמשקיפות את על השנייה באופן שמותיר מעט מקום לאופטימיות.

 

לפני  מספר חודשים כתבתי באתר שלי טור דעה על כתבה במוסף כלכליסט בשם “ארצות הברית עולם שלישי”, על ראיון שערכה ציפי שמילוביץ עם פרופ’ פיליפ אלסטון שכתב את דו”ח העוני על המעצמה הגדולה בעולם עבור האו”ם. בין השאר צוטט אליסטון עם משפט  המפתח  “בסן פרנסיסקו, מרכז עמק הסיליקון, ראיתי שוטרים אומרים להומלסית לזוז מהפינה שבה עמדה. היא שאלה את השוטר ‘לאן אני יכולה ללכת?’, והוא ענה לה ‘לא יודע, רק זוזי’. בארצות הברית להיות עני זה כמעט עבירה על החוק. אני חושב שהדבר שהכי מרתיח אותי זה הקרימינליזציה של עוני”.

בשבועיים האחרונים פורסמו שלוש כתבות במוסף שגרמו לי להבין שכולנו הבאים בתור.

הכתבה הראשונה עסקה בפופוליזם המתגבר בנוף הדמוקרטיה, ראיון עם ד”ר יאשה מונק שמסביר כיצד פוליטיקאים משתמשים בחופש הביטוי ובדמוקרטיה כדי להילחם בחופש הביטוי ובדמוקרטיה.

<iframe width=”100%” height=”166″ scrolling=”no” frameborder=”no” allow=”autoplay” src=”https://w.soundcloud.com/player/?url=https%3A//api.soundcloud.com/tracks/479686935&color=%23ff5500&auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&show_teaser=true”></iframe>

 

הכתבה השניה עסקה בטכנולוגיות זיהוי הפנים בסין והיכולת לעקוב אחר כל אדם, לתייג אותו, את המקומות שביקר ולתעד כל פשע בין אם מדובר בשוד או חציה באור אדום.

<iframe width=”100%” height=”166″ scrolling=”no” frameborder=”no” allow=”autoplay” src=”https://w.soundcloud.com/player/?url=https%3A//api.soundcloud.com/tracks/476527728&color=%23ff5500&auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&show_teaser=true”></iframe>

 

 

הכתבה השלישית עסקה בנוודי האייר בי אנד בי, אנשים שמשכירים את הדירות שלהם לתיירים והולכים לישון אצל חברים, בני משפחה או באוהל על הגג או בחוף הים. ההשכרות נעשות, על פי רוב ללא דיווח למס הכנסה או לבעלי הדירות.

<iframe width=”100%” height=”166″ scrolling=”no” frameborder=”no” allow=”autoplay” src=”https://w.soundcloud.com/player/?url=https%3A//api.soundcloud.com/tracks/476524482&color=%23ff5500&auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&show_teaser=true”></iframe>

 

אז מה הקשר?

החשבון הוא פשוט. היום, יותר מאי פעם, יש לנו סיכוי להיקלע למשטר שינסה לשמור על עצמו בעזרת רישות מצלמות ומעקב 24/7 על כל אחד ואחד מאיתנו. מנגנון כזה כבר קיים, קוראים לו פייסבוק, רק שהמנגון הזה יכול להשתמש ‘נגדינו’ באמצעות פרסומות לתיקים במבצע בעלי אקספרס (במקרה הטוב) או הדלפת המידע על הגולשים לחברת קיימברידג’ אנטליטיקס למען בחירת טראמפ לשלטון (במקרה הרע).

כשמידע על כל מעבר באור אדום במעבר חציה יגיע לממשלה- אף אחד לא יהיה חסין. כל מי שירצה לארגן הפגנה או מחאה על התנהלות של המשטרה, קודם כל ייעצר בעוון רשימת עוולות שכולנו חוטאים בהם: נסיעה ברכב בלי משקפיים, אי מתן זכות קדימה, הורדת סרט בטורנט או שימוש בשקית בסופר בלי לשלם עליה, וזאת רק ההתחלה.

 

חוק הפונדקאים

הכתבה השלישית, אודות נוודי האייר בי אנד בי היא המפתח לתרחיש הגרוע ביותר במקרה הזה,  כי היא התזכורת הכואבת ביותר לכך, שבמציאות שלנו כולנו חייבים לעגל פינות.

חושב לזכור שהמצב  בלתי אפשרי עוד לפני שהכנסנו למשוואה את  הפופוליזם והתוכנות לזיהוי הפנים. כולם מעגלים פינות כדי להתקיים. כולם צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לסגור את החודש. לא יעזרו שמונה מאות תשעים הנקודות בפיסכומטרי, שלוש התארים, והעבודה שגוזלת מאתיים חמישים שעות עבודה בחודש. בסופו של דבר צריך ללכת לישון על הגג בשביל עוד כמה גרושים בזמן שמישהו יעשה מספר 2 באסלה שלי. 

יוקר המחיה והמאבק על כל פסיק אקדמי וקידום בעבודה מאלץ את כולנו להבליג על ערכי מוסר רבים- להשכיר את הדירה שלי מבלי לדווח לשלטונות המס או לבעל הבית; להזמין עבודות אקדמיות באינטרנט;  לקחת עבודה נוספת ‘מהבית’ ולבצע אותה בזמן  העבודה; 

כל החיים למדנו שאם נשמור על החוקים הם ישמרו עליינו. העיקרון הזה נכון. אף אחד לא צריך לרצוח בשביל אוכל ולא לשדוד כדי לקנות טלפון חדש. אבל לעיקרון הזה יש יותר מדי סייגים. תארים אקדמיים לא מבטיחים משכורת מכובדת, קידום בעבודה לא מבטיח שאוכל לרכוש דירה. ככל שעובר הזמן מצטרפים עוד ועוד סייגים ומנגד גם אנחנו, האנשים הקטנים, צריכים להיות יותר יצירתיים, למצוא פרצות ולתמרן את ‘המערכת’. 

בעתיד הקרוב, כשהטכנולוגיה תאפשר לנבחרי ציבור דמוקרטטורים להפוך את כולנו לאויבי העם-  אנחנו נתגעגע לימים המאושרים שבהם היה אפשר ללכת לישון כמו הומלס על החוף. 

שים לב שימי לב לפודקאסט
מערכונים של דודה מטושקה פנדמיק
אסור לפספס!

"כי אם לא נוותר, ונשאף ליותר, אז נגשים מיליון חלומות" כשהיינו קטנים לא אמרתם: " לפעמים, צריך להרפות"

מה הכי טעים וגם הכי מתוק בעולם?
שים לב שימי לב לחידונים

כתבות שיעניינו אותך

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן