נהג איטלקי ובהמי מסיע את דן שירלי ,פסנתרן אפרו אמריקאי אסטניסט ומופנם, לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית בשנות החמישים. הסינופסיס של “הספר הירוק” נשמע כמו מסלול ידוע מראש של סרט מסע על חברות אמיצה הנרקמת בין זרים. למעשה, אם היתי יודע על מה מספר הסרט לפני שהלכתי לצפות בו, יש סיכוי טוב שהיתי מוותר על התענוג. למזלי הגעתי טבולה ראסה.

 
זוכרים את  UP? הסרט על הילד המעצבן והזקן הנרגן שנסחפים להרפתקאות בתוך בית מחובר לבלוני הליום עד שהם נהפכים לחברים טובים?, או טראנסאמריקה?- אמא טרנסקסואלית שיוצאת למסע עם בנה האבוד ברחבי ארצות הברית עד שהם מוצאים מפלט זה בזו?. “הספר הירוק” הוא בדיוק כזה, רק שונה לגמרי. 

למרות העוגנים הברורים מאליהם “הספר הירוק“ הוא סרט מצוין. האיבה ההתחלתית, שבירת הקרח, החברות הנרקמת, רגע המשבר, ההתפייסות, והלקח שיילמד במהלך המסע- כל אלו הן נקודות ציון שסרט כזה חייב לעבור. הן לא מפתיעות אף אחד, ולמעשה, ניתן להגדיר אותן כ-‘תנאי הכרחי שאינו מספיק’. 

עיקר הקסם של ‘הספר הירוק’ הוא בבחילה שהוא מעורר. סרטים על אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים כמעט כותבים את עצמם. האפרטהייד והגזענות מנקזים מהצופה את כל הרגשות השליליים שסרט טוב אמור לנקז. צריך להיות במאי מאד מוכשר כדי ליצור סרט גרוע על אפרו-אמריקאים בשנות החמישים.
עם זאת, המקרה של דן שירלי ב-‘ספר הירוק’ הוא מקרה מאד מיוחד. לא מדובר באפרו אמריקאי שמנסה להעפיל למעלה ונתקע בתקרות הזכוכית. הוא מתחיל את הסרט ממעמד גבוה. מוזיקאי מחונן עם קהל מעריצים. שירלי הוא ההוכחה שהכל אפשרי ושארצות הברית יכולה להניח את הגזענות בצד כאשר נתקלים בכישרון אמיתי. ‘הספר הירוק’ לוקח את סיפור ההעפלה לצמרת בהילוך אחורי, שירלי מתחיל מהפסגה ועובר בכוונה את מדורי השנאה והבורות שמישהו כמוהו ‘ניצל מהם’.

מי שהולך לישון עם דבורים
 במהלך הצפיה הנחתי ששירלי יתקל בגילויים של גזענות במדינות הדרום, אבל לא יכולתי לשער עד כמה עמוק תהיה הטיפשות האנושית שבה ייתקל.
למרות שהוא מוזמן לסיבוב הופעות בדרום הגזעני של ארצות הברית, הוא עדיין אדם שחור. ההערצה לכישרון של דן שירלי מנותקת מגזעו של הפסנתרן הדגול. למרות התשואות ומחיאות הכפיים, עדיין מציעים לו את השירותים בחצר המיועדים למשרתים השחורים. למרות שהוא מופיע במועדוני יוקרה- הוא לא יכול לאכול בהם.
ברגעים מסוימים הרגשתי שדון שירלי מתמסר לבלאק-וושינג שעושים בו אנשי הדרום. הם מזמינים אמן אפרו אמריקאי כדי שיוכלו להגדיר את עצמם בתור ליברלים, והוא מוכן להיות עלה התאנה שלהם.

קחו עשר דקות והאזינו לסיפור הקצר ‘תחרות ריצה’ במסגרת פרויקט ‘סימני קריאה’ של כאן

הספר הירוק והמאבק השחור

בחלקים אחרים של הסרט הנחתי שהוא מנסה לפרוץ את החומה בשביל אלו שבאים אחריו. אבל כל אחת מההנחות נידונה לכישלון.
ברגע בולט בסרט, אחד מנגני הליווי של דון שואל את הנהג “למה נראה לך שאדון שירלי יהיה מוכן לסוע לדרום, אם הוא יכול לתת את אותן הופעות בעלות גבוהה יותר בניו יורק?”.
השאלה לא נענית במלואה בצורה מילולית. אבל העלילה משיבה את ההסבר הפשוט- דון שירלי הוא אמן, והוא חייב שמשהו יעורר אותו. הוא לא יכול לחיות במגדל השן ולהתנוון בו. הנסיעה לדרום נועדה כדי לתת לו חומר בערה שיניע אותו ליצור ולנגן כפי שמעולם לא ניגן.
למרות שדון שירלי מוצג בתור סנוב אליטיסט הוא מכניס את עצמו בכוונה לסיטואציה שתרעיד ותנער אותו מהסגפנות שלו כדי שיוכל להיות אמן טוב יותר.

שחקנים: ויגו מורטנסן, מאהרשלה, עלי, לינה קרדליני  במאי: פיטר פארלי תסריט: ניק וללונגה, בריאן הייז קארי, פיטר פארלי, צילום: שון פורטר, מוסיקה: כריס באוורס