חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
רווקים ורווקות של גשר: בין דירת רווקות לזירת היאבקות

רווקים ורווקות של גשר: בין דירת רווקות לזירת היאבקות

ההפקה החדשה של תיאטרון גשר  למחזה רווקים ורווקות מבהירה למה חנוך לוין כתב נבואת זעם.

להלן המחזה “רווקים ורווקות” בקצרה, שלושה רווקים שתי רווקות שכנות, ולילה של חילופי זוגות ומהלומות. זְנַיידוּך, בּוּלְבָּה ופְלוֹצִיקָה. אנשים שלא מחפשים אהבה אלא להיות צודקים.   אנשים  שלא יודעים מה הם מחפשים ולא ינוחו עד שלא ימצאו את זה.

לעומת מחזות אחרים של לוין שעסקו בזוגיות  ואהבה. הפעם לא מדובר במחזה על שחיקה במערכת יחסים ארוכת שנים ומורכבת.  אלא על האושר  שנמצא תמיד מעבר לדלת. זוגיות שהפכה לעניין ‘שימושי’ בלבד.

רווקים ורווקות של חנוך לוין היה אחד המחזות האחרונים שכתב בסגנון ‘יעקובי ולידיינטל’. מחזה קטנטן על קרב בדמות.  מיקרוקוסמוס של חוויה מזוקקת.

עם זאת, ההפקה של ‘רווקים ורווקות’ הייתה צורמת לי ולא בגלל בימוי קלוקל או משחק מרושל.  להפך, ההצגה מצוינת, ועל כך בהמשך.

 

ההצגה בסדר. זה אני הדפוק.

 

באופן אישי היה לי משהו צורם בהפקה החדשה של רווקים ורווקות. המחזה לכשעצמו נשמע כאילו חנוך לוין כתב אותו לפני כמה ימים. הוא מתאר  נשים רווקות שגרות בקומה רביעית בלי מעלית,  זוגות שלא מצליחים לקנות דירה, דמות טבעונית, ואפילו משפט נרקיסיסטי שבו חְרַאבִּינוֹ חותם מערכת יחסים שנמשכה על פני תקופה שעתיים:  “אני מרגיש שאני לא ממש מתפתח אצלה”.

בהפקה  של תאטרון גשר לרווקים ורווקות מוצג גם ‘העבר האנכרוניסטי’ וגם ‘המציאות הפוסט מודרנית’ .

מצד אחד  סגנון הבייביליס והבייבידול, המשבצות והמזוודות, הצעצקעס והגטקעס. מצד שני מיטה חשמלית, דוגמן נכלולי , ובעיקר הדמות של בּוּלְבָּה שעוצבה בתור היפסטרית בסגנון  ליהיא האשטאג שהתגלתה בהמשך גם כחובבת סאדו. כלומר דמויות מישראל 2019.

במשך הצפיה במחזה הרגשתי כאילו יש ניסיון להתכתב עם הדור שלי, מצד אחד, ומצד שני, עדיין לשמור על ארשת של מהוגנות בורגנית עם כיסויי עיניים וביריות של אחות רחמנייה. אין דרך ליישב בין הצדדים ועדיין חשוב לי להדגיש את הפער.

מה שהכי בעייתי זה שהתרגלנו

המחזה רווקים ורווקות הוא נבואת זעם שהתממשה בקרב דור ה-Y. במקום לדפוק אצל השכנה מלמטה אנחנו מוצאים אותה בטינדר ואז קופצים אליה לביקור. כשאנחנו רוצים לעצבן אקס אנחנו מצטלמים מחוייכים באינסטגרם כדי להוציא לו את העיניים. כשאנחנו רוצים לנתק קשר עם מישהו, אנחנו לא צריכים לטרוק לו את הדלת בפרצוף, רק לעשות לו בלוק. כשאנחנו רוצים לדבר אל קהל גדול כדי להדהד את הצדקנות של עצמינו, אנחנו לא פונים לקהל צופים בהייצד אלא כותבים פוסט בפייסבוק.  נוצר כאן בלבול שאין לו שום משמעות, אבל במונחים של חנוך לוין- בחוסר המשמעות טמון הכל!.

ובכל זאת- מה המשמעות של נבואת הזעם של חנוך לוין.

העניין המפתיע באשר למחזה רווקים ורווקות הוא בכך שהקהל נהפך כבר קהה לטקסט. משפט כמו ‘לא היית ולא נבראת’ שנאמר כדי לסלק מישהי, נשמע לנו כמו עוד פליטת פה של עסקן פוליטי. חילופי המהלומות בין בּוּלְבָּה לאוויסטווינד וזיינדוך  מוכר לנו מ-‘ארץ נהדרת’, ומהשיח המתלהם ברשתות החברתיות.

מלבד יחס מיזוגני (שנחשב ‘לגיטימי’ תחת הכותר ‘חנוך לוין), רוב הרפליקות המשפילות נשמעות סבירות

לקהל הישראלי של שנת 2019. תחשבו על כך חנוך לוין שלא העלה את המחזה רווקים ורווקות בחייו, כנראה,  מכיוון שהיה קיצוני מדי!.

לדעתי המחזה רווקים ורווקות משנת  1985 היה מוגזם אפילו עבור חנוך לוין. הדמויות מנוכרות מדי וגסות מדי. לראיה, ננתח רפליקה שחוזרת בשני מחזות (אני לא עושה לכם הכנה לבגרות, אני מגלה בגרות).

 במחזה ‘קרום’ (שנכתב עשור לפני כן) מתוארת קבוצה של חברים המחכים למותו של חברם הגוסס- תוגתי. הרופא מגיע ומשר להם שהוא מת:

"הוא מת, עבר מתחום אחריות הרפואה אל תחום ההפקרות. האיש הזה הפקר. שנות גידולו ועיצובו, המזון שהוא אכל, הספרים שהוא קרא, התרופות שבלע, החלומות שהפיק המוח שלו, כל העבודה העצומה והכסף של האנשים שהכינו לו את חייו, הכל, כל ההשקעה יורדת עכשיו לטמיון, והשאריות שלה – הפקר".

 גיבור המחזה מתרעם על ההסבר המנוכר ואומר:

 "בכל זאת, הוא הצחיק אותנו".

ברווקים ורווקות, פְלוֹצִיקָה מגרשת את זְנַיידוּך, לא לפני שהיא עולבת בו באופן שמבטל בו כל צלם אנוש:

 "לך, לך כבר, טומטום, לפחות הצחקת אותי, הצחקת, לא חיית לשווא".

שרה פון שוורצה ודן שפירא ב-'הסכתרבות'

בדרך לחשוף את האמת פתחנו קברט

 

עמית אפשטיין יצר הפקה של חנוך לוין פינת מארוול. דמויות קומיקס מודעות  לאפסיות של עצמן. עיצוב הדמות של זְנַיידוּך הייתה שמרנית משהו, כמו שילוב בין כל הגיבורים הנייבעכים שכתב. פְלוֹצִיקָה הייתה בטי-בופ מהפנטת שרק אידיוט יזרוק ורק אדם נואש יסכים לקחת, חְרַאבִּינוֹ היה הג’יגולו מקונגו, ובּוּלְבָּה, ההיפסטרית, כאמור.  עם זאת השילוב היה נכון, החוסרים והמעלות בין הדמויות איזנו אחד את השני.

בשילוב עיצוב התפאורה של ערן עצמון דירת הרווקים הפכה לזירת רווקים. הריצה בין הקומות הפכה לריצה במעגלים. סצינת הכפפה של בּוּלְבָּה הייתה היסטרית, והמסך שעלה וירד בתחילת המחזה ובסופו למנגינת השיר ‘אוי מנגינה ישנה, עצובה’  אפילו לא היה קשור למחזה המקורי. הברקה יוצאת דופן, ושאפו לתאטרון גשר שהסכימו לתקצב.   עיצוב התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) הדגיש את המעבר בין הזירות והדירות, המעגלים וכרטיס הביקור.

המוזיקה של אביב קורן הייתה מהפכנית, נשמעת כאילו הולחנה על ידי חנוך לוין עצמו. שילוב בין נעימות הבסון של פטר והזאב לבין מנגינת קאזו צייצנית ומקנטרת.

עיצוב התלבושות של אולה שבצוב הדיר שינה מעיני במשך שבוע. מצד אחד התלבושת המקורית של בּוּלְבָּה גרמה לי להבין לאן נעלם וילון המקרמה של דודה פטוניה, ומצד שני ישבתי קרוב מדי לבמה, ולאיזור החלציים המודגש של מיקי ליאון.

Miki Leon - Photos and Videos and stories of @mikileon1

הכוריאוגרפיה של אריאל וולף השתלבה בתוך המחזה כמו מעין חוט משי שמוסיפים לתפרים כדי שישלם את הסטייל.

בגזרת השחקנים, הקאסט של רווקים ורווקות נראה כמו חבורת ילדים של אניד בלינטון שגדלו מבלי שהגורל יאיר אליהם פנים.

יריב דהן בתפקיד אויסטווינד אומנם מתחיל בקטן, אבל כדאי לו להשקיף  לשחקן עם המשפחה דהן שגילם את אותה הדמות בהפקת הקאמרי משנת 2002- אלון דהן.

רות רסיוק, הייתה בּוּלְבָּה מוזיקלית שיצרה את הנגטיב ההכרחי לפְלוֹצִיקָה. אפרופו רסיוק, לדעתי היא צריכה לקבל מגשר תוספת גועל. במחזה ‘יונה ונער’ היה לה מונולוג שלם על תרומת זרע, ובמחזה הנוכחי מונולוג שלם על רקטום.

נטע שפיגלמן, שכבר שיחקה במחזה לוויני בתאטרון גשר (פופצ’ה במחזה ‘יאקיש ופופצ’ה) היא שחקנית לווינית חלומית, וחבל לי על היוצר שלא זכה לעבוד איתה. מלבד מחזות של חנוך לוין, נטע שפיגלמן היא שאנסוניירית מחוננת, ואני מת לראות אותה שוב במחזמר!. מיקי לאון יצא מהעור של עצמו ובקושי זיהיתי אותו. השחקן המתהדר בסקס אפיל של דורון תבורי יצר דמות המבוססת על הליבידו של דודו טופז.

 עידו מוסרי הוא סוללה של כישרון ואנרגיה. דבר שהפך קצת למגע הזהב של המלך מידאס. מרוב אנרגיות, הוא גילם דמות עייפה ותשושה אבל תזזיתית כמו  לברדור שמח. בדימוי האישי שלי לזְנַיידוּך, חשבתי על יוסי בנאי במערכון המפורסם עם תיקי דיין. בקצרה, מדובר באדם שממש רוצה ללכת לישון וכלתו הטרייה שלו מפסיקה לנדנד לו.

מלבד ההארה שהזכרתי, מדובר באחת התפקידים הגדולים של מוסרי שאגב, התחיל עם חנוך לוין בקטן, אף הוא. בעבר גילם את התפקידים הקטנים (שקט סטינסלבסקי!) מוטק’ה באורזי המזוודות ושותת הדם ב-ילד חולם.

ללא ספק שעתו הגדולה של מוסרי הגיעה, גם אם הוא צריך לעמוד על מזוודה.

מה אתה חושב את חושבת על הכתבה?

כל מה שבאזז

דודה מטושקה- סדרת רשת

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן