ראיון לא שגרתי עם שרי שביט. זוכת פרס “שירה על הדרך” ומלגת האמנים “חדר משלך” של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה “ברוריה הפקות” ו”הכֹּל זריז”, ואת ספר השירה “ומה יש עוד”.  בעבור שביט תרגום הוא אולי נשיקה דרך מטפחת, אבל בשום פנים ואופן לא דרך החור של הכפתור.

מה אנחנו לא יודעים עלייך?

שיש לי פחד אימתני ובלתי מוסבר מכפתורים. לא יכולה שהם נוגעים בי. לא יכולה אפילו להסתכל עליהם. זה מושרש בי מילדות, ואין לי שום הסבר. אנשים שלובשים חולצות כפתורים ועומדים מאחורי זה – יום אחד תספרו לי איך אתם מסוגלים.

מה המילה שאת הכי אוהבת בעברית?

קומבינה.

מה הייתה עבודת הכתיבה (המתוגמלת) הראשונה שלך?

כשהייתי בת עשרים, בתחילת שנות האלפיים, כתבתי פינת המלצות על ספרים לתוכנית הבוקר של “קשת”, ומהר מאוד התחלתי להגיש אותה בעצמי. לא רבים יודעים, אבל בזכות המידיום-שוט הקבוע, לרוב, הגשתי את הפינה לגמרי יחפה. מתכון נהדר למניעת התקפי חרדה והעלאת הביטחון העצמי.

אם היית בוחרת מלחין עכשווי, ישראלי, שילחין את השירים שלך. מי זה היה?

מתי כספי. ברמת הלחנים: הוא הגאון הכי גדול שלנו. להקשיב ללחנים שלו זה להקשיב ליצירות מופת.

מה הייתה השורה שכתבת, שהיית מוכנה לקעקע על גופך?

“ומה יש עוד”. שורה משיר אהבה שכתבתי. שגם נושאת את שם ספר השירה הראשון שלי. כשפוגשים אדם חדש, ומתאהבים בו (כל סוג של אהבה, לאו דווקא רומנטית) הסקרנות שעולה בגוף היא הוריקן בלתי נגמר. את הדבר הזה אפשר לקעקע, וגם להרגיש.

אם היו ניתנים לך אלף דונם, מה היית עושה בהם?

בונה עליהם עיר ילדים עצומה, שבה לומדים וחווים רק שירים וסיפורים. בשנים האחרונות, יוצא לי לשתף פעולה עם משרד החינוך בהקשרים שונים, ואני מרגישה שבבתי הספר חסר תוכן ספרותי משמעותי. ואין כמו התעלמות לדמיון. בכל גיל.

מתי התחברת לראשונה לאינטרנט?

 בשנת 1998, והאמת היא שהתחברתי אחרונה. הקידמה נכנסה באיחור אל הבית שגדלתי בו.

מכשיר הווידאו הגיח כשלכולם היו כבלים, והלוויין הופיע כשכולם כבר החזיקו ביד פלאפונים. כשסוף סוף המחשב התחבר לרשת המוזרה, קירות החדר התמלאו בצלילים של חייזרים.

זוכרים את זה?  את סאונד – “יש פה פקס קולני” – שפעם הוליד החיבור לאינטרנט?

כשזה סוף סוף עבד, גלשתי בלי היסוס ישירות לאתר של נאס”א. האינטרנט היה עבורי ערוץ לחלל החיצון.

מה הדבר שאנשים לא מעריכים, לדעתך, בעורכי ספרות?

כותבים שיש להם ראש על הכתפיים, סומכים על העורכים שלהם ועוקבים אחריהם כמו אחרי מצפן. עורך טוב, יכול להציל טקסט ברמת חיים ומוות. לעומתם, כותבים שבוחרים לפרסם את כתביהם ללא עריכה צמודה ומוקפדת – לטעמי, מתייחסים ליצירות שלהם בזלזול. זה כמו להתחתן בלי חופה. או לטוס בלי מטוס. או לשוט בים סוער ללא סירה. בסוף טובעים.

בתחום הספרים, חשוב להבין שעורך טוב הוא לא רק עורך לשוני. הוא הפסיכולוג של הסיפור ומכונת הרטנגן שמניעה אותו. וגם האדריכל, שבסופו של דבר, הופך את הבניין ליציב.

באיזה אירוע בהיסטוריה היית רוצה לבקר?

בחתונה של ההורים שלי, בדרום הנגב, בסיקסטיז. אבא שלי בכובע טמבל ושפם של ברנשים. אמא שלי בשמלה קצרה ויחפה של חתיכות. מעליהם, חופה עשויה מסדין ומוחזקת בארבע רובים. הייתי נותנת הרבה בשביל לצפות בסצנה הזאת.

מה המקום שהכי היית רוצה לבקר בו בעולם?

באדינבורו, פסטיבל תרבות שהוא אורים ותומים לכל יוצר. עוד נגיע.

איפה כף רגלך לא תדרוך לעולם?

כנראה שבמפעל לכפתורים.

מה הגילטי פלז’ר שלך?

קפאין. אם הייתי יכולה לקום בבוקר ולקפוץ ראש לתוך נהר בלתי נגמר של קפאין, לנשום קפאין, לאכול קפאין, להתגלגל בדשא עם קפאין ולתדלק את האוטו עם קפאין – חיי היו נהדרים. ועל ספידים. בפועל, אני מגבילה את עצמי לשלוש כוסות ביום. אבל הקוד להתקרב אלי הוא, “בואי נשתה קפה.”

בשנת 1999, איפה ראית את עצמך ב-2019?

בשנת 1999 הייתי חיילת בחיל הים. בימים ישבתי בלשכה והקלדתי פרוטוקולים, ובלילות יצאתי למסיבות טראנס ודחסתי לגוף שלי חומרים ששום בדיקת שתן לא תוכל לחשוף. בתיק סחבתי מקבץ של ספרים ופנקס גדוש ברשימות. חלמתי לעסוק בספרים ולכתוב אותם. ואף פעם לא סטיתי מהדרך הזאת.

המלצה על זמר ישראלי:

אלה רונן. יוצרת חדשה ששטה מהאינדי למיינסטרים. היא שרה באנגלית ומכשפת אותי בשירים.

המלצה על ספר ישראלי:

“חמש ארוחות ביום“. מאת מיכל זמיר (מודן). ספר שעוסק באישה שצופה באמא שלה מאבדת את הזיכרון. מדובר על נובלה דקיקה וחזקה כלוח ברזל. יש בה יכולת כתיבה מדויקת, מתח עלילתי, סיפור מרסק לב, והכי חשוב: הבנה רגשית עמוקה על אודות מעשה ההורות. את כל הכאב הזה זמיר אורזת בעטיפה קרירה ואלגנטית, שמרגשת את הקורא, כמו שרק ספרות טובה יכולה.

המלצה על פודקאסט ישראלי:

הפודקאסט הספרותי “מה שכרוך”, שמנחים החברים יובל אביבי ומיה סלע, הוא המקום בו הספרות כובשת את הרדיו בתרועת ניצחון. ראיונות עם סופרים, ביקורות, ואבחנות חדשותיות מרתקות – מרכיבים את התוכנית הזו, בדינאמיקה שמעלה על השפתיים חיוך. ואם יש לכם זמן להקשיב רק לפרק אחד, תקשיבו לזה שבו השניים נפרדים מהסופר עמוס עוז. יחד עם המרואיינים יגאל שוורץ, דרור משעני וקטעי רדיו נדירים, ובולטת מכולם: שיחה חד-פעמית עם הסופר אוריין מוריס, בהופעה וואקלית שאין שנייה לה. איך נפרדים מסופר? ככה נפרדים. בהקשבה מוחלטת.

דמעות בעיניים מובטחות.