'תדע כל אם עבריה' או 'ידעו אמהות עבריות ואבות עבריים'. כשבן גוריון תבע את אמרת הכנף הוא ידע על מה הוא מדבר. בישראל הילדים הפרטיים הופכים לילדים לאומיים. כל תינוק עברי שנולד נושא עימו פוטנציאל הנצחה רדום. כל פרחח שיורק על חתולים עשוי להפוך לגינת מנגלים אם רק יתמהמה עם הרימון ביד עוד שתי שניות.
הקריאה ב-‘כחומה עמודנה’ של ד”ר דנה אולמרט, היא כמו ניסיון להפריד בין DNA של בן אדם לבין הרקמה החייה שבה היא פועמת.
הקומבינציה בין אמהות, לאומיות וספרות היא עניין נפיץ שמעטים העזו להתעכב עליו.
ד”ר אולמרט מבצעת ניתוח רוחבי על שולחן ניתוחים. תחת האיזמל והסכין עוברים במצד צבאי ברנר, אלתרמן עמוס עוז, חנוך לוין, יהודית הנדל, אורלי קסטל-בלום ודויד גרוסמן.
בספרה, אולמרט ממפה את האם הספרותית ומגלה באופן מפתיע למדי שעוד לא קמה האם שתבריח את הבן שלה בסירת משוטים לקפריסין כדי לחפש לו מקלט מדיני במקום גיוס צבאי.
בין אותם דפים ספרותיים בהם אף אם עבריה לא מתיכה את כלי השחיטה של המוהל, לא נמצאת אמא יהודייה שתכריז בקול רם: “הבן שלי ילך לצבא על גופתי המתה אחרי שתולעים יסיימו את הסעודה שלהם”.
כבר כאן? קחו עשר דקות להאזין לסיפור הקצר ‘המורה עופרה’
.
בין 'ציון הלא תשאלי' – 'לציון! הלו! תשאלי!'.
האמהות העברית הן אמהות שאף ספרות בעולם לא ידעה. אמהות שקולן נאלם בתוך קירות מרופדי מדים. נערות צייתניות שהפכו לנשים צייתניות שנשללו מהן המילים שממקמות אותנו מחדש ואחרת בעולם ובגוף.
החברה הישראלית והמשפחה הישראלית הן המשונות ביותר בתחום התרבויות הפטריאכליות. ראשית כל, המשפחות הישראליות מלוכדות מאד. סטודנטים וחיילים (שבארצות אחרות לומדים אלפי קילומטרים מהבית) מגיעים להורים כל שבת שניה. האנתרופולוגיה הישראלית מזמנת לתוכה הזדמנויות ספרותיות שחלקן שהן בחזקת גאווה לאומית וחלקן מביכות עד לרמה של קבורת חמור. (לא מדובר כאן בסופרלטיב לקוני, אולמרט חוקרת אימהויות שונות בתרבויות שונות בתחילת הספר ומציגה את ההבדלים העיקריים בין התרבות העברית לשאר תרבויות הלעז ).
דמות האם העבריה היא דמות שיותר מכל עשויה ממילים. בעיקר במילים שלא נאמרו ולא נכתבו. המילים שלא נאמרות משתיקות גם נרטיבים ותפישות עולם שלא נהגו. במקרים רבים ניכר כי נשללה מדמויות האמהות הריבונות על חייהן. דמויות האמהות העבריות עומדות על סקאלה מצומצמת. רוב דמויות הנשים נושלו מהטקסט שלהן והפכו להיות גוף שמדברים בעדו.
בעניין זה, ראוי לציין את השיר ‘תפילת האמהות’. גליקריה, אמל מורקוס ויהודית תמיר מאת סרנדוס אליביזאטוס ובתרגום צרויה להב. ככל הנראה הטקסט הנשי החזק ביותר שאי פעם בוצע בשפה העברית.
"ואז תיגע הקשת באדמה, בגשם הדמעות ; חמה ומתעקשת להישמע, תפילת האימהות"
המסע של הספרותי של אולמרט יוצא מגבולות הגזרה הספרותיים. הרומן הופך למסע אינטלקטואלי רגשי, זה קידוד של מסע חקירה בעקבות חתיכה חסרה, כמו מאובן שמקשר בין שני דורות של אדם קדמון.
הביקורת שהוטחה נגד דנה אולמרט מאשימה אותה, לכאורה, שלגברים אין לגיטימציה לכתוב דמות נשית. עם זאת, ניכר מהכתיבה של אולמרט כי, על פי רוב, הכתיבה היא מעין דרך ליצירת פנטזיה שבה גברים בונים לעצמם גוף, ואותו הגוף הוא הגוף המשוררי שלהם.
גוף שמתמרן במרחבים שאינם תוצאה של עצמות ורקמות. כתיבה נשית, מראשיתה היא מעין פיצוי ושיקום של אובדן.
בנקודה מרתקת בספר אולמרט מצביעה על שינוי שעוברות האמהות העבריות בשנות התשעים. שינוי שנעשה מעט מדי, מאוחר מדי, ואסקפיסטי מדי. ככל שעולה זעקת האם כך מתנמך רובד המציאות של הרומן. ככל שהעלילה מציגה נשיות חזקה יותר כך האווירה הופכת ונעשית סוראליסטית יותר.
אחת מנקודות המפתח של ספר העיון היא השאלה האם דמויות האמהות העבריות עוברות מסע חניכה?. באופן אישי, מצאתי את הציטוט ששימש עבורי כמעין מפתח.
“ככל שהלחימה וההקרבה העצמית הפכו למרכיב יסוד בתהליך החניכה העצמית של גברים צעירים ללאומיות, כך התחזק הצורך הפרדוקסלי לדחוק את האם אל השוליים ובה בעת לשכפל ולתחזק את תפקידה הלאומיה כשמסכימה או כמעודדות ומחייבת את הקרבת חייו של הבן”. (אולמרט, עמ’ 71).
לסיכום. מדובר במסע מפרך ולא מובן מאליו. תהליך המיפוי של אולמרט נעשה על גבי אדמה חבולה, אבל מדובר במיפוי שהיה ראוי שייעשה כבר מזמן.
אותו תהליך מיפוי הופך את הקריאה בספר למסע מרובד יותר מאשר מסלול מקביל בין ספר על ספרות לספר על חברה.
