האם צריך לצפות בכל סרטי באטמן כדי לצפות ב-‘ג’וקר’? בפירוש לא.
בימים האחרונים הפיד שלי מלא בהמלצות על הג׳וקר, חובבי טראש וסרטי איכות גם יחד השביעו אותי לצפות ולחוות את דעתי החורגת.
כבר בדקות הראשונות של הג׳וקר הבנתי את כל המהומה. לראשונה מוצג סרט על דמות מעולם הקומיקס האקסצנטרי ומלא האקשן- ללא כל אותם מאפיינים שהפכו לשוברי קופות. דמות אפורה עם שיער ירוק וסיפור נטול סצינות מרדף עם אפטר אפקטס מטורפים.
יתר על כן, הסרט נחשב ‘מקומם’ מכיוון שהג’וקר מציג את הצד האפל והמדכא של החלום האמריקאי. זאת בייחוד שמדובר בסרט שצמח מתוך הקרביים של הנפש האמריקאית. ‘באטמן’ הוא מותג מוצלח שמסתמך על מכירת מרצ’נדייז ותמלוגים ממתקנים בלונה פארקים. המסר של באטמן הוא פשוט- ”אתה יכול להיות יתום אני וחלש ועדיין להפוך לגיבור על”.
כך קורה שארתור פלק, מי שעתיד להיות הג׳וקר, הוא האמריקאי השקוף. חריג חסר כל שלא מצליח להסתדר בחיים, למרות הרצון הטוב והנכונות. נערים צוחקים עליו ומענים אותו, הוא קורבן שנאלץ לשאת באשמה.
עם זאת, ארתור הוא יותר מאשר מוכה גורל גנרי. הוא סובל מלקות שגורמת לו לצחוק ללא שליטה, ומתמודד עם מפוסט טראומה. הוא חולם להיות קומיקאי אבל אין לו שום כישרון. אגב, זו החוזקה של חואקין פיניקס- לגלם עם המון כישרון דמות חסרת כישרון.
למרות שאין לו דעה פוליטית מוצקה הוא הופך לגיבור של המפגינים והמוחים. כאן נחשפת הבעייתיות של הסרט: מי שמתגלה בתור סמל המאבק של ההמונים, הוא בסך הכל מעין לוזר שאין לו מה להציע.
חואקין פיניקס- הסכנה
כמו כן ,מובן מאליו שאדם כזה עם לקות כזו חייב למצוא דרכים יצירתיות במיוחד כדי להשתלב בחברה (כמו למשל להיות ליצן שעומד בכניסה לחנויות) ועל כן- מצבו טוב בהרבה מכפי שיכל להיות. תחשבו אילו תפקידים אדם כזה היה יכול למלא בחברה הממוחשבת שלנו?.
המסר של הסרט היה די שטחי בהתחשב בטענות שהוא מעלה. הבימוי של טוד פיליפס והמשחק של חואקין פיניקס עלולים לתעתע ולצייר תמונה עמוקה מכפי שהתסריט התכוון.
המסר של הסרט הוא כתב אישום “נגד האשליה האמריקאית”. אותה אשליה מתבססת על כך שכסף יכול לקנות הכל ושעבודה קשה משתלמת. העוול שנעשה לג’וקר לא היה קשור לכסף ששילם או הבטחות שהבטיחו לו.
הייתי רוצה לראות ג׳וקר חסר כל שמשלם כסף (שאין לו) עבור פסיכולוגית שמתעלמת מהבעיות שלו ומנסה לסתום לו את הפה עם תרגילי דמיון מודרך. הייתי רוצה לראות את הג׳וקר עובד חינם בכניסה לחנות המוזיקה, בתור ‘סטאז’ של מכללה דרקונית להכשרת קומיקאים, עם מנהל חסר לב שיאמר לו “אתה בדרך הנכונה, אתה תהיה קומיקאי ענק, רק תעמוד עוד חודשיים בכניסה לחנויות חינם כדי לצבור ניסיון”. (אפילו הדמות של לנה דנהאם ב-‘בנות’ עבדה חינם בתור סטאז’ שלא הוביל לשום מקום).
הייתי רוצה לראות ג׳וקר שסוחר חוקר פרטי כדי לגלות פרטים על אמא שלו, ושהחוקר ינסה לסחוט ממנו עוד ועוד כסף.
יותר מכל הייתי רוצה לראות ג׳וקר שפוי. אומנם מדובר בדמות של מטורף, אבל טירוף מפר את החוקים.
הג׳וקר לא רציונלי , אי אפשר באמת לדבר איתו, הוא לא אחראי למעשיו. קשה מאד להזדהות עם שיגעון, לא משנה עד כמה המשוגע מגולם באופן אנושי.
בסיכומו של דבר, הסרט אומנם מציג מחאה נגד האשליה האמריקאית. אבל לא מצדד בה. זו ‘הפגנה לא חשוב על מה’. התקף זעם ואלימות חסר פרופורציה ונטול מטרה. התקף זעם חיצוני שמחפש אשמים בכל מחיר. או בקיצור: הג’וקר מקבל בדיוק את אותה האהדה שמקבל דונאלד טראמפ, ובכך מהות הסרט מתמסמסת.
לקריאת
