מאתיים ותשע ביוגרפיות רשומות באמזון אודות וירג’יניה וולף. אולי, אחת הדמויות ההיסטוריות שאודותיה נכתבו הכותרים הרבים ביותר. וולף היא ,ככל הנראה, האישה (החילונית) עליה נכתבו הכי הרבה ביוגרפיות.
כאן נשאלת השאלה הטבעית, ‘מה תחדש ביוגרפיה נוספת של וולף’?.
הסיבה לכך היא ההיסטורית-דרמטית-רעיונית: גורו התסריטאות רוברט מקי, טען בספרו ‘סיפור’, כי בכל דור ודור כותבים מחדש את הסיפור של ז’אן דארק. למרות שהמקרה ידוע ומוכר, עדיין מדובר בתפנית היסטורית, על כן יוצרים שונים ממדיות שונות מנסים להביע בדרכים שונות רעיונות שונים הקושרים לסיפור המיתי. וירג’יניה וולף היא ללא ספק ז’אן דארק המודרנית. רק שהרקע, הנסיבות, האישיות והתוצאות- כולן שונות בתכלית.
המקרה של וולף, כאמור דומה אבל שונה. בעיקר כשמדובר בספר עיוני ולא מחזה או סרט (כמו השעות). למרות שמדובר בביוגרפיה בעלת נופח עיוני, עדיין מדובר במחקר חדש ותובנות חדשות.
מהכתיבה של דבורה נגבי עולה כי וירג’יניה וולף הייתה הראשונה שנתנה דרור לדרך החשיבה הנשית. לעומת זו הגברית הסכמטית והמאורגנת- וולף התמסרה לזרם התודעה האסוציאטיבי, המרפרף. כאילו היה מדובר בכתיבה של אישה לקטת שכותבת בחברה של כותבים גברים- ציידים.
יתר על כן. וולף לא התפתתה לנורמות הספרותיות של כתיבה על נשים. רומנים לנשים אומנם רווחו על המדפים, אבל רובם נכתבו על ידי גברים. הנשים המעטות ש-‘העזו’ לחטוא בכתיבה, ניסו לשחזר את אותה זווית ראייה גברית על נשים ועל נשיות. וולף חתכה את הקשר הגורדי ושילמה על כך את המחיר.
יתרה מכך, דבורה נגבי מצביעה על כך שהמעשה הספרותי של וולף הוא בבחינת נס הגדול מסך חלקיו. דווקא בימים של ראשית הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה, נשים ונשיות נחשבו למעין ‘תסמונת’. ההיסטריה הנשית היתה מחלה (אפילו הוויברטור הומצא כמעין תרופה להיסטריה). וולף היתה הראשונה שהציגה את הנפש הנשית ללא המסננים. דווקא בשדה הספרותי, הלא מחייב. המקום שלא צריך להיסמך על מחקרים אמפיריים וכמותיים.
סרטונים אחרונים ב-'עושה רוח'
המאבק הוולפי חוזר
כיום, ניכר כי ישנם מחוזות חדשים של תודעה שהספרות לא יודעת להכיל. בפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות במאה ה-21’ דיברתי על הדממה הספרותית בכל הקשור להשתלטות הוירטואלית על נפש האדם. המציאות הרבודה, ועצם ההימצאות בכל מקום ובכל זמן. נושאים אלו נידונים באופן קלוש ונדוש ביצירות ספרותיות.
גם הנושא המגדרי, כיום, עלול לתעתע. רומנים רבים, כיום, נכתבים על להטב”קים, אבל רק קומץ מהם עוסק במהות הנפש החד מינית והיחסים החד מיניים. למעשה, כמה רומנים בולטים בנושא נכתוב על ידי נשים. ב-‘חיים קטנים’, למשל, המחברת האניה ינגיהארה, מפגינה בורות מוחלטת ואפילו אכזריות בכל הקשור לאהבה חד מינית. גם הספר ‘סודו של המרקיז’ נכתב על ידי אישה- דולורס רדונדו, ואפילו “סיימון מוצא את דרכו” נכתב על ידי בקי אלברטלי.
בשאר המקרים, רומנים להטב”קים עדיין נכתבים במתכונת המכוונת לקהל הסטרייטי, תוך התמקדות ביציאה מהארון או חשש מפני HIV. ניכר, כי גם לאחר מאה שנים, המאבק הוולפי עדיין לא שכך.
כאמור, קשה מאד להפריד את הקריאה הנוכחית בביוגרפיה של וירג’יניה וולף מהידע הקודם שיש לי על הסופרת החד פעמית הזו שחייה יכולים לאכלס עשר עונות של סדרה בHBO, בעיקר בזכות האירועים המשונים שהרכיבו אותם. וולף תמיד היתה יוצאת דופן. כשלימדה במכללת מורלי, היא גרמה לסטודנטים שלה לכתוב מאמרים על עצמם. לאחר שהתחתנה, וולף חשבה שעליה ללמוד כמה כישורים ביתיים, ולכן נרשמה לבית ספר לבישול. זמן קצר לאחר מכן היא אפתה בטעות את טבעת הנישואין שלה בפודינג. במשך קיץ היא השתגעה מתוך אמונה שהציפורים מצייצות ביוונית והמלך אדוארד השביעי מקלל מאחורי שיח סמוך.
הכתיבה של דבורה נגבי טבעית כל כך עד שהיא מעלימה את התפרים, לא רואים את המאמץ להיבדל ולזקוף לזכות עצמה איזו פרספקטיבה מהפכנית.
לכל הפחות, נגבי ניתבה את דמותה של ווירג’יניה דרך אוטוסטרדת החיים שלה. מסע תלת מסלולי הנע בין מסלול המשפחה (ובעלה), מסלול היצירה, ומסלול הנפש המסוכסכת שבסופו של דבר הטביעה את ליבה בצער באופן מטאפורי, ואת וולף עצמה בנהר באופן פיזי.
לסיכום, אחדד ואזכיר שמדובר בספר הביכורים של דבורה נגבי. אשת ספרות ותיקה ועורכת וירטואזית. עצם המחווה של נגבי לוולף מעוררת השראה. בעיקר בשל הנכונות לוותר על הוירטואזיות שלה בספר הביכורים (כדי להדגיש את רוחב יריעת חייה של וירג’יניה וולף.
וירג‘יניה / דבורה נגבי, עם עובד 2019
